בצל הניסיונות הנואשים של הפרקליטות ושופריה להנשים את תיק 4000 בכל מחיר, אחד הטיעונים הוא שאם סעיף השוחד הלך והסיכוי בהרשעתו של נתניהו בשוחד נמוכים, עדיין יש את עבירת "מרמה והפרת אמונים" (כביכול, בגלל ניגודי העניינים שפעל נתניהו בתפקידו כשר התקשורת לאור קשריו עם אלוביץ').
שם יש "הרשעה בטוחה אצל כל השופטים", כך אמר אמנון אברמוביץ'. אז לפחות התקדמנו: מהרשעה "יצוקה מבטון" בשוחד, עכשיו יש רק הרשעה "יצוקה מבטון" במרמה ובהפרת אמונים.
אז בוא נתחיל מבראשית: כפי שראינו תיק 4000 מבוסס למעשה על קונספציה ועל זה אין בכלל חולק – אפילו שופרות הפרקליטות קוראים לכל הקונספציה הזו "תיזה".
מה שנעשה פה זה סיפור שמולבש על העובדות, כיוון שבלעדיו העובדות אינן "מספרות את עצמן".
לאורך כל החקירות, הן החוקרים והן הפרקליטות הבינו זאת היטב. לכן, כדי לייצר את הסיפור הם פעלו באופן נמרץ (שלעיתים נמתח מעבר לקווים החוקיים) כדי לגייס עדי מדינה ולהשתיל ולהבנות להם זיכרון.
החוקרים הבינו שבלי להלביש סיפור על העובדות הפשוטות, אי אפשר להגיע לנתניהו, והרי המטרה היתה אחת ויחידה: נתניהו.
אלא שהתיזה הזו, כצפוי, קרסה בבית המשפט. עד מדינה אחד (ניר חפץ) לא ממש זוכר ולכן הוא המציא כמה סיטואציות. והכי חשוב: חפץ הבהיר בריש גלי שאין לסמוך על זכרונו, ושאין כל תימוכין חיצוניים לסיפורים שהוא מספר, ולפעמים זה שעות ספורות לאחר שהכחיש אותם לחלוטין.
העד שני, פילבר, לא הספיק לצאת מחדר החקירות והבהיר שכל העדויות שמסר טעם חתימת הסכם עד המדינה, לרבות העבודה שכל שיקוליו המקצועיים – אמת צרופה הן.
פילבר נאחז בעובדה שהוא פעל משיקולים מקצועיים פעם אחר פעם, אמר זאת שוב ושוב, בבהירות ובעוצמה. את האמירות האלו פילבר אף פעם לא זנח, כולל בדיונים השבוע וכדי ליישב אותה עם ההתחייבות שלו בהסכם עד המדינה הוא ברא כל מיני תירוצים מביכים, כמו "הוספתי פרשנויות", "עזרתי לחוקרים" או "השלמתי הסברים".
אם נסכם את מה שנחשף עד כה בדיונים המרתקים שלא מדובר בחורים שהתגלו בתיק שגם כך הוא תקדימי. כל התיק הוא חור אחד גדול.
האמירות שנשמעות ע"י השופרות כאילו עדי מדינה אינם מושלמים וסתירות קלות בעדותם לא משפיעה על ליבת העדות – ממש אינה רלוונטית כאן.
במקרה של תיק 4000 אפילו לא הגענו למצב שאנחנו צריכים להסתמך על ספק סביר, כדי להוכיח את כתב האישום. במקרה של תיק 4000 הראיות לא מתחילות להקים בניין שניתן לסמוך עליו.
מדובר בתיזה הכופה את עצמה על הראיות ועל העובדות, תיזה וקונספציה שנסתרות וימשיכו להיסתר בבית המשפט.
לכן, הוא הדין בטענות למרמה והפרת אמונים. מדובר בטענות תקדימיות (דוגמת עבירת הסיקור שאיננה קיימת) ושאם תתקבלנה, אפשר להאשים בהן את כל הפוליטיקאים, שעברו לכאורה עבירות של זיקה תקשורתית, וכך פוליטיקאים ועובדי ציבור, הן יהיו טעונות חשיפה מלאה.
כמובן שאין לזה אח ורע בעולם המשפטי ובעולם הציבורי.
אין גם יסוד ליתר הטענות בנושא העבירה הזו. העובדות פשוט אינן תומכות בקיומו של ניגוד עניינים או בקיומה של מרמה. העובדות אינן גם תומכות בקיומה של חובת דיווח של נתניהו. עמדות שנקטו בזמן אמת משרד המשפטים ומשרד התקשורת שומטות את הקרקע תחת הטענות דהיום.
אי אפשר לטעון היום שבדיקת משרד המשפטים יחד עם משרד התקשורת, שעבדו עליה עשרות שעות וקבעה באופן נחרץ שלא נפל שום רבב ולא היתה שום הטבה לבזק בפעולותיו של נתניהו במשרד התקשורת הנוגעות לבזק, הן "אמת לשעתה".
הן בהכרח "אמת להיום" כי מאז ועד היום לא נוספה שום ראייה חדשה וממילא אם טענת ה"הטבות" (שוחד) יורד גם עבירת הפרת אמונים מתייתרת במקרה הזה.
עכשיו בוא נצלול לפרטים:
טוענת הפרקליטות שנתניהו ביצע עבירה של הפרת אמונים, בשל כך שהעמיד את עצמו, כביכול, בניגוד עניינים חריף בין תפקידיו הציבוריים לבין אלוביץ' וקבוצת בזק.
אז ככה: בין נתניהו לבין אלוביץ' לא היו זיקות מהותיות היוצרות חשש לניגוד עניינים. הטענות לזיקת סיקור תקשורתי הינן כאמור תקדימיות וחסרות בסיס לחלוטין ואין להם גם בסיס בדין הקיים.
הטענות הללו גם חסרות בסיס עובדתי כפי שהוכח עד היום – לא היה שום טיפול "חריג" בנתניהו לעומת פוליטיקאים אחרים בוואלה.
גם הזיקה אחר החיפוש כביכול, שנתניהו חיפש רוכש לוואלה איננה זיקה. נתניהו נהג לדבר עם משקיעים פוטנציאליים לצורך רכישת אחד מכלי התקשורת בישראל והגישה הזו איננה ייחודית לוואלה.
גם הטענה שנתניהו "הסתיר" את ניגודי העניינים לכאורה בינו לבין אלוביץ' איננה נכונה.
לא רק שלא היה כל ניגוד עניינים שעליו היה צריך לדווח, אלא גם שכל העובדות הרלוונטיות היו ידועות ופורסמו שוב ושוב בתקשורת.
נתניהו לא דיווח משום לא היה כל ניגוד עניינים לדווח עליו, ובוודאי שלא היתה כל כוונת הסתרה ולא יכולה לקום כל עבירה פלילית.
וחשוב מכל: נתניהו פעל בהתאם להחלטות כל הגורמים המקצועיים במשרד התקשורת ולא היתה שום סטייה מן השורה, כפי שהעידה על כך חוות דעת של משרד המשפטים בזמן אמת (שהוסתרה ע"י הפרקליטות).
גם הטענה שנתניהו "הפעיל" את פילבר או אחרים כדי לקדם את עסקיו של אלוביץ' נסתרה מהדיונים עד כמה. שום הפעלה ושום ניגוד עניינים בגינה.
ובכלל, הרושם שיצרה הפרקליטות הוא שנתניהו הוא "חבר" של אלוביץ' וזה רושם שרחוק מן האמת.
השאלה האם יחסים מוגדרים כהיכרות או כחברות הינה גם עניין סובייקטיבי אשר תלוי בהגדרה של נשוא ההיכרות למונחים אלו.
דבר אחד בטוח: הקשר בין נתניהו ובין אלוביץ' אינו קשר שכלל מפגשים אישיים רבים ובילויים משותפים (כמו עם מילצ'ן למשל), אלא אך ורק מפגשים בודדים מהסוג שנוהג נתניהו מדי פעם לערוך עם אנשי תקשורת ועסקים.
נתניהו ואלוביץ' מעולם לא בילו יחד בחופשות משותפות ולא היו באירועים משפחתיים האחד של השני. אף ששרה נתניהו ואיריס אלוביץ' היו נוכחות בחלק מהמפגשים הרי שארוחות מסוג זה התקיימו באופן תדיר, עם אורחים רבים שבוודאי לא ניתן להגדירם חברים קרובים של בני הזוג נתניהו.
שימו לב מה אמר נתניהו בחקירתו:
חוקר: "כתוב שאלוביץ' הוא חבר אישי מזה 20 שנה… יש הבדל אישי".
נתניהו: "הוא מכר אישי שלי".
חוקר: "אתה לא תגיד על מכר חבר אישי".
נתניהו: "הוא מכר אישי שלי, אני לא יודע מה זה מכר לא אישי. בסדר? הוא מכר אישי שלי. האם הוא חבר קרוב שלי? לא. האם הוא חבר שלי? אתה יכול להגדיר את זה ככה, אתה יכול להגדיר אחרת. העובדות הן שאני מכיר אותו בצורה הזאת, הוא לא חבר קרוב, אבל יש מכרות…"
ובהמשך אמר נתניהו:
נתניהו: "זה חברות אם אתה קורא לזה מעגל שלישי. זה לא לא חברי, אני קורא לזה ידידות וכאן לך תדע איפה ההגדרה… לא ביקרתי בביתו, לא הייתי איתו בשום מפגש פרנטי, אז אני אומר לך מכר…"
אגב, בסך הכל נפגשו נתניהו ואלוביץ' בין תחילת 2013 לאמצע נובמבר 2015 רק 7 פעמים. האם זו חברות? בוודאי שלא.
וגם שיחות הטלפון שהתנהלו בין נתניהו לאלוביץ' היו שיחות טלפון שנהג נתניהו לנהל עימו כמו עם גורמים רבים אחרים שהיו מוכנים להקשיב לו, בכל כלי תקשורת אחר.
המסקנה היא שההכרות בין נתניהו לבין אלוביץ', בניגוד לרושם היצרה הפרקליטות, אינה מהווה כלל ניגוד עניינים על-פי מבחנים משפטיים.
התנאי הראשון והבסיסי הנדרש להוכחת היסוד העובדתי הוא כי התקיים מעשה הפרת אמונים על ידי עובד ציבור. בהתאם, הטענה למעשה הפרת אמונים היא ניגוד עניינים, יש להוכיח כתנאי בסיסי, קיומו של ניגוד עניינים בין איש הציבור לבי אותם אדם.
מכל מקום, אף אם התקיים ניגוד עניינים בין ראשי הממשלה לבין אלוביץ', מדובר בניגוד עניינים קל הנתפס כפגם אסתטי גרידא ולחלופין עבירה משמעתית, ובכל מקרה לא עבירה פלילית.
הרי משרד המשפטים ומשרד התקשורת סברו בזמנו כי ניגוד העניינים שבעקבותיו גובש הסדר ניגוד עניינים אפילו לא הספיק לנקיטת צעדים במישור המנהלי.
לאור זאת, קל וחמור שניגוד העניינים – אפילו אם התקיים – בוודאי אינו מספיק כדי לעמוד ברף הפלילי.
גם אם היה ניגוד עניינים, הרי שמדובר בניגוד עניינים קל, ללא פן מחמיר נוסף, ללא סטייה מן השורה, ללא יסוד שחיתות, ובוודאי שלא ניגוד עניינים העולה כדי עבירת הפרת אמונים.
השורה התחתונה
בין נתניהו ואלוביץ' לא היו זיקות מהותיות היוצרות ניגוד עניינים.
נתניהו לא הסתיר את מערכת היחסים בינו לבין אלוביץ', ובהתחשב בטענות שהועלו בתקשורת, לא ניתן היה – ולא הגיוני היה – להסתיר מערכת יחסים כלשהי.
לא הוכח כלל היסוד העובדתי שנתניהו "הסתיר".
וגם: לא הוכח היסוד הנפשי – לנתניהו לא היתה מודעות כי הוא מסתיר את הזיקות הנטענות לבין אלוביץ', שכן הזיקה האישית והתקשורתית פורסמו בתקשורת, ולכן בעצם "אי הגילוי" הוא דחה את הטענות לקיומן של זיקות ולא הסתיר אותן.
