אחרי כשנתיים בדיוני משפטי נתניהו, בשמיעת עדותם של קציני משטרה, של הצצה לתיקים אחרים (צוללות, פרשת חדרה), אני יכול לאפיין את השיטה שבה פועלת הפרקליטות ואיתה קבלנית הביצוע שלה – משטרת ישראל.
זו בהחלט שיטה של ארגוני פשע, והיא אף יותר גרועה משום שמדובר בגוף האמון על החוק – שמשתמש בחוק כדי לבצע עבירות בהנחה שאיש לא יחקור ולא יבדוק.
להלן השיטה:
סימון מטרות
הפרקליטות והמשטרה מחליטות "להתלבש" על אזרחים (והכוונה בעיקר לפוליטיקאים), לא דווקא בגלל שיקולים נקיים, אלא בגלל שיקולים זרים, בעיקר פוליטיים.
מרגע שמחליטים "להתלבש" עליך, כל האמצעים כשרים. מגויסים משאבים חריגים, בלתי פרופורציונליים, באנשים ובכסף כדי "לנטרל" את אותו פוליטיקאי.
לא מצליחים? מנסים שוב ושוב, עד שמצליחים לגרד איזשהו משהו, להגיש כתב אישום ומכאן והלאה להפוך את הפוליטיקאי לברווז צולע.
צריך להבין: אם הפרקליטות תחליט מחר לחקור את כל 120 חברי הכנסת, לבדוק אותם מכף רגל ועד ראש, היא לבטח תמצא איזשהו משהו קטנטן שיצדיק מבחינתה הגשת כתב אישום על העבירה האמורפית של "הפרת אמונים". אגב, אם תתבצע חקירה דומה על כל אחד מבכירי המשטרה והפרקליטות זה יוביל לאותה תוצאה ואף יותר חמורה.
סימון מקורבים ומציאת נקודות תורפה
כשהמטרה גדולה (כמו נתניהו) ומגבילה את הפרקליטות בחקירות (האזנות ומעצרים), מסמנים את כל המעגל הקרוב לאותו בכיר ויוצאים למסע צייד.
השיטה היא למצוא על כל אחד מהמקורבים נקודות תורפה בחייו האישיים כדי לנצל זאת.
הפעלת אמצעי ריגול לא חוקיים
השימוש ברוגלות ובאמצעים אחרים התרחב מאוד בעשור האחרון ומאפשר לפרקליטות ולמשטרה להקים מאגרי מידע כמעט על כל אזרח במדינת ישראל, קל וחומר לפוליטיקאים.
ההפעלה הזו אוגרת מידע, בין היתר אינטימי, שאפשר להשתמש בו בכל רגע.
סחיטה
מרגע שנמצאות נקודות תורפה אצל המקורבים מתחיל מסע לחץ בלתי אנושי על אותם מקורבים כדי ל"ספק את הסחורה" או לתת "לכלוך" (זה בלשון החוקרים) על אותו פוליטיקאי כדוגמת נתניהו.
במילים אחרות: סוחטים את המקורבים, מתישים אותם בחקירות ומאיימים עליהם בשיחות מסדרון שיחשפו את נקודות התורפה.
המטרה: להוציא מהם כל לכלוך, כל פרט מידע שיכול להביא להפללת היעד.
מצור כלכלי
אחד מכלי הסחיטה האפקטיביים ביותר הוא המצור הכלכלי שמתחלק לשניים:
האחד, מהר מאוד אתה מאבד את מקום פרנסתך, בין אם אתה בסקטור הציבורי או בפרטי, התקשורת בשירות המשטרה והפרקליטות כותשת אותך, אף אחד לא רוצה להתקרב אליך, אתה נותר מובטל עם הוצאות משפטיות כבדות.
הדרך השנייה והמקבילה – חילוטים. בהרבה מקרים מחלטים את כל הנכסים שלך ומשאירים אותך חסר אונים. מחליטים דירות, מחלטים את הכספים בבנק, אתה מאבד לחלוטין את יכולת התמרון שלך – או שתשתף פעולה או שתפשוט רגל ותאבד את כל עולמך.
שימוש בתקשורת
עוד כלי סחיטה ואיומים הוא השימוש ב"עיתונאים". באמצעות הדלפות פליליות "מכוונים" את העדים והנחקרים – מסמנים להם את היעד ואת מה שהם צריכים לספק. זה קורה במהלך החקירות וזה קורה גם במהלך העדויות. לדוגמא – שלמה פילבר וארי הרו, אוימו על ידי התקשורת במהלך עדותם: דיר בלאק – אם לא תיישרו קו עם התיזות של הפרקליטות – תחטפו כתב אישום.
אחזקה בגרון
העד לא משתף פעולה? לא מספק את הסחורה? לא מספק לכלוכים על היעד?
אין מצב שישחררו אותו לדרכו. עכשיו יחזיקו אותו בגרון עד שיואילו בטובם לבחון אם לסגור לו את התיק שהם מייחסים לו.
כך האיום תמיד ירחף באוויר כדי "ליישר" עדים או לסמן לאחרים איך השיטה עובדת: אם לא תשתפו פעולה – נהרוס לכם את החיים. עד שהעד מרים ידיים.
איך אמר פילבר: בשביל להילחם בהם אתה צריך מיליונים ובסוף גם אתה חוטף סרטן.
המצאת עבירות
אחרי מבט בעשרות צווים שהוצאו בתיקי האלפים, אפשר לראות שאין קשר בין העבירות שננקבו בהם לבין המציאות – מעמיסים מכל מכל הבא ליד, גם עבירות מפוברקות כמו הלבנת הון, סחיטה ושיבוש, כדי לגרום לשופטים להאריך מעצרים באופן אוטומטי ולזמנים ארוכים.
מעצר ארוך הוא עוד כלי סחיטה אפקטיבי – מטרטרים אותך, משפילים אות, אתה לא ישן טוב – וכל זה במטרה לשבור את רוחך.
הלבנת פעולות בלתי חוקיות
לאורך המסע הזה יש לא מעט "תקלות" של המשטרה והפרקליטות שחושפות את השיטה ולכן צריך לייפות את זה.
דרך אחת היא פשוט לקבור הכל תחת תעודות חיסיון (למשל, השימוש הלא חוקי במודיע המשטרתי בן כספית) – מה שלא נוח יישאר במחשכים.
דרך שנייה היא לנסות לייצר מציאות בדיעבד באמצעות זכרון דברים שנכתב במרחק זמן רב מהאירועים עצמם (כלומר, מדובר בשכתוב ההיסטוריה) או בחקירות השלמה חריגות, גם אחרי הגשת כתב האישום.
שקרים, שקרים, שקרים
זו תופעה מדהימה ומצערת – לאנשי מערכת אכיפת החוק אין שום בעיה לשקר בבית המשפט בלי להניד עפעף; בין אם זה פרקליטים/ות כמו יהודית תירוש ששיקרה לשופטים בנושא פגישת ההנחיה, ובין אם קציני משטרה בכירים שמיתממים או מרבים באמירות של לא זוכר ולא יודע.
הביטחון שאיש לא יחקור ולא יבדוק אותם, שהם מעל לחוק, שאין הרתעה נגדם, מייצר מצב עגום: הם משקרים כמו שהם נושמים.
הם עוברים על החוק כבדרך שיגרה מתוך מחשבה שהם חסינים.
זו הבעיה הכי גדולה: ברגע שתהיה הרתעה, ברגע שיהיה גוף אפקטיבי שיעמיד לדין פרקליטים ושוטרים שעוברים על החוק – זה יסמן לכל אנשי המערכת שיש מחיר לעבריינות.
כל עוד אין זה קורה, כל מה שתיארתי פה ימשיך להתקיים.
