מה שקורה ב"פרשת חדרה" הוא חומר נפץ תקשורתי על דרכי העבודה של הפרקליטות והמשטרה, ולכן אין פלא שאין לכך שום ביטוי בתקשורת.
בפרשה הזו התלבשו הפרקליטות והמשטרה על יצחק גנדלמן בחשד לעבירות שוחד, תוך שהם מפעילים את הכלים שברשותם כדי להוכיח עבירה כזו, כולל הדבקה ברוגלות שלו ושל בת זוגו, בלי שהיא היתה חשודה בדבר ותוך התקנת מצלמות והאזנת נפח במשרדו.
אחרי שלא נמצא בדל של ראיה על שוחד, החליטו בפרקליטות להגיש כתב אישום נגד גנדלמן בעבירה האמורפית של הפרת אמונים (על קשקוש כלשהו), כי פטור באין כלום אין בפרקליטות.
הרי אם עורכים מסע ציד כה אינטנסיבי הפרקליטות צריכה להצדיק אותו באמצעות כתב אישום בעבירות מאוד כלליות.
מי שליווה את התיק הזה הוא עמית איסמן, בזמנו פרקליט מחוז חיפה והיום פרקליט מדינה. פרקליטו של גנדלמן הוא עו"ד עמית חדד, פרקליטו של נתניהו בתיקי 1000 ו-2000 יחד עם עו"ד ליאור אפשטיין.
עד עתה הגיעו מספר קציני משטרה וכולם הביכו את המערכת וחשפו את שיטת העבודה.
לתוך הפרשה הזו הצטרפה תביעה אזרחית של בת זוגו של גנדלמן נגד המדינה בהיקף של חצי מיליון שקל על פגיעה בפרטיות.
אבי וייס עוקב מקרוב אחרי המשפט הזה ואני מביא כמה נקודות עיקריות מדיווחיו עד כה:
1.
בפרשת חדרה הוצאו לא פחות מ-16 צווי האזנות סתר שונות, שנמסרו לאחרונה להגנה, אבל צו האזנת סתר הוסתרו עד היום והוא אחד מהצווים לבת הזוג של גנדלמן.
וייס מעריך כי הצו הוסתר כי ההאזנה בוצעה בעמדות הפגסוס בשב"כ ולא במטה הסיגינט-סייבר של המשטרה בהר החוצבים בירושלים.
2.
עדותם של קציני המשטרה חשפה, כאמור, שימוש שגרתי של רוגלות תוך שהם מגלגלים את האחריות לעבר הפרקליטות ובתי המשפט, שאישרו את הצווים כחותמת גומי.
בין אם היתממו או לא, לקציני המשטרה לא היה מושג מה מקור הסמכות להדבקה.
3.
על חלק מהצווים היה חתום כורש ברנור, ראש יאח"ה, אחד מאדריכלי תפירת תיקי 1000 ו-2000 נגד נתניהו.
4.
אמילי מורן שגב, בת זוגו של גנדלמן, נחשדה בעבירות תיווך בשוחד ובהלבנת הון כבר מסוף 2016 והמעקב הסמוי אחריה נמשך עד תחילת 2018.
המשטרה והפרקליטות נאלצו להודות, רק בלחץ עורכי הדין של גנדלמן, כי התיק נגדה נסגר בלא כלום.
5.
בכתב ההגנה של הפרקליטות לתביעתה היא צירפה את 2 החקירות שנערכו לה בלהב 433, חקירות מביכות, מעליבות וחודרניות, שנועדו "להלבין" את האזנות הסתר והדבקתה בפגסוס, בלי כל בסיס חוקי.
6.
מה שנעשה עכשיו פרקליטות דומה למה שהיא עשתה במקרה של הדבקת הסלולרי של פילבר ברוגלה.
היא מודה בפועל שהשתמשו בפגסוס (ומכנה זאת "המערכת") שהניבה "תוצרים", כמו אנשי קשר ו"מספר פרטי מידע נוספים" שלא הועברו לצוות החקירה.
כלומר, הטענה תמיד היא אותה טענה. הדבקה בפגסוס, הופקו תוצרים, אבל אלו נשארו על רצפת העריכה, בשפת התקשורת. כלומר, לא הועברו הלאה.
האם מישהו יכול לתקוע לידינו שזה אכן מה שקרה? ממש לא.
7.
מה שהפרקליטות והמשטרה מנסות להסתיר הוא דבר מאוד בסיסי: את תהליך ה"פישינג" שנעשה, במהלכו מאזינים לאנשים שלא חשודים בדבר, אחר כך מלבינים את ההאזנה הלא חוקית בחקירות מופרכות, ולבסוף מנסים לתרץ את ההדבקה ברוגלה באיזושהי תקלה, שגגה, או אפילו שגגה מצערת.
8.
כתב ההגנה של הפרקליטות, בתביעה האזרחית של אמילי מורן שגב, מנסה להתנער לחלוטין ממה שנעשה לה ולהכשיר את השרץ, כרגיל, בשקרים על שקרים על שקרים, שאת כולם מציג אבי וייס בכתבה מאירת העיניים באתר שלו "טלקום ניוז".
זו כבר תפיסת עולם עקומה לחלוטין, כפי שאפשר לראות אותה בתיקי האלפים: בפרקליטות ובמשטרה משקרים לציבור, משקרים לצוותי ההגנה, וחמור מכל – משקרים לבתי משפט ולשופטים, מתוך הנחה שהם חסינים.
זו הבעיה הכי גדולה: החסינות האוטומטית שמקבלים פרקליטים, יעשו מה שיעשו. זה חייב להשתנות.
