אני מניח שאלוף במילואים עמוס ידלין מוכר לחלקים רחבים בציבור והרבה בזכות הופעותיו התכופות בשנים האחרונות בערוץ 12 כמומחה לביטחון.
יש הרבה מאוד אלופים במילואים שיכולים לספק פרשנות ביטחונית, אבל העובדה שידלין נבחר להופיע תדיר בעת אירועים צבאיים או סוגיות הגרעין של איראן – איננה מפתיעה. עשור שלם הוא עמד בראש "המכון למחקרי ביטחון לאומי" (INSS), שאותו הציבור מכיר הרבה פחות.
לידלין, לשעבר ראש אגף מודיעין בצבא – יש עבר וניסיון צבאי מרשים – וכבודו במקומו מונח. אבל, יש לו זהות פוליטית ברורה: בעבר הודיע על הצטרפותו למחנה הציוני של הרצוג ולבני והוכרז על ידם כמועמדם לתפקיד שר הביטחון, דבר שלא יצא אל הפועל. בהמשך תמך בגנץ ולאחרונה, בעקבות פרישתו כראש המכון בפברואר השנה, שמו אף עלה למועמד לראש המל"ל בממשלת בנט.
ניחא שהזיהוי הפוליטי של ידלין הוסתר בקפדנות בערוץ 12, ניחא שהפרשנות שלו, בהרבה מקרים, לא החמיאה לנתניהו, אבל האם אתם מכירים מי ומה עומד מאחורי המכון שהוא עמד בראשו? כנראה שלא.
ובכן, הסיפור הגדול פה הוא מנגנון משומן, רב שנים, של "מכונים", של "עמותות" ושל "תנועות", שרובן ממומנות ע"י גורמים המזוהים עם השמאל. מדובר בכסף ענק, מאות מיליוני שקלים מדי שנה – במיוחד כסף זר – שמוזרמים מדי שנה לעשרות גופים שכולם מתהדרים בשמות מפוצצים, כאילו הן תנועות אובייקטיביות, אבל בפועל בעל המאה (זה שתורם) הוא בעל הדעה, ומרבית הגופים הללו מזוהים עם השמאל.
כך נוצרת תעשיית ענק של שטיפת מוח במדיניות ביטחונית וכלכלית שרובה נוטה שמאלה – והכל מוצג לציבור כאילו מדובר ב"מומחים" נטולי פניות – ולא כך היא.
מהיום ואילך אני אשתדל לסקור מדי שבוע ארגון כזה, לעמוד על קנקנו ולחשוף מי ומה עומד מאחוריו. מכיוון שרוב הגופים הללו מוגדרים כעמותות או כחל"צ (חברה לתועלת הציבור – עוד שם מפוצץ), הן חייבות בדיווח שנתי לרשם העמותות. תמורת תשלום של כמה עשרות שקלים אפשר גם להשיג את תיק העמותה או החברה וכך לחשוף עוד פרטים – במיוחד את שמות התורמים – כי בדוחות הגלויים הם מוסתרים בדרך כלל.
היו בטוחים: רובן ממש לא חברות לתועלת הציבור – אלה לתועלת מטרה מאוד מסויימת.
הנה הפרטים הכי חשובים שהעליתי בחכתי אחרי נבירה במסמכי המכון למחקרי מדיניות וביטחון:
שם המכון: "המכון למחקרי ביטחון לאומי, מכון חשיבה שעל יד אוניברסיטת תל אביב" (INSS).
תקציב המכון (לשנת 2019): 22.4 מיליון שקל – רובו מכסף זר.
מי עומד מאחורי המכון?
את ידלין החליף פרופ' מנואל טרכטנברג, גם הוא מזוהה עם השמאל והיה ח"כ מטעם המחנה הציוני. ייתכן שהבחירה בטרכטנברג מסמלת שהמכון ישנה את מיקודו מביטחון לכלכלה – את זה נחיה ונראה
בדירקטוריון שלו יושבים, בין היתר, פרנק לאוי (יו"ר הוועד המנהל), מיליארדר אוסטרלי שמזוהה גם הוא עם השמאל (חברו של אוהד אולמרט), מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל שעמד בראש מרכז סבן למדיניות במזרח התיכון במכון ברוקינגס (בואו נגיד זאת כך, בלשון עדינה: אינדיק הוא לא מאוהביו של נתניהו וגם התנגד לטראמפ); דיוויד לואי, איתמר רבינוביץ' (לשעבר נשיא אוניברסיטת ת"א ולשעבר שגריר ישראל בארה"ב שגם הוא לא מאוהביו של נתניהו ואף פרסם כמה מאמרים נגדו), אלפרד אקירוב (שתרם והעניק ערבויות במיליוני שקלים לגדעון סער ולבני גנץ בעבר), דורון לבנת (משפחת לבנת), עו"ד חנינא ברנדס, זאב פלדמן, אריאל פורת, איל זיסר ולאחרונה הצטרפו לדירקטוריון יעקב פרנקל, לשעבר נגיד בנק ישראל ורקפת רוסק עמינח, לשעבר מנכ"לית בנק לאומי.
אין שום ספק שהזיהוי של דירקטוריון המכון הוא מרכז-שמאל, ואין ספק שהחיבור של המכון לאוניברסיטת ת"א מסמל גם הוא את כיוונו: שמאל ואנטי נתניהו והימין.
מי תורם למכון?
בגדול – זה כסף זר. התורמת הגדולה של המכון הוא אגודת הידידים של אוניברסיטת ת"א עם תרומה של קרוב ל-10 מיליון שקל, כמחצית מתקציב המכון.
תורמת נוספת מעניינת היא קרן משפחת קלרמן עם סכום של 880 אלף שקל. למה מעניינת? כי משפחת קלרמן שולטת באתר שנקרא "זמן ישראל", אתר שמאל די קיצוני שמנגח את נתניהו וגם את אנשי תקשורת הימין (היה לי העונג להיות על הכוונת שלהם) כאשר מחסל החשבונות הקבוע הוא אחד, אבנר הופשטיין, שמכנה את עצמו "עיתונאי" ומי שעורכת את האתר היא אשת השמאל הקיצוני בירנית גורן.
ה"פרשן" המשפטי של האתר הוא יובל יועז – עוד אחד מכתבי החצר של הפרקליטות. תורמים נוספים (כל אחד במאות אלפי שקלים) הם חברת "תובנות השקעה בע"מ", דורון לבנת, עו"ד שמואל מיתר, חברת "פעמי תקווה", מפעלי פדרמן בע"מ (משפחת פדרמן) ועוד.
מה שכר הבכירים במכון?
זה עוד סימפטום לכל הגופים ש"עובדים למען הציבור" – סידורי עבודה למה שאבישי בן חיים קורא "ישראל הראשונה" – לכל אלה שנמצאים באליטה ובהגמוניה הישראלית.
בשנת 2019, למשל, קיבל מנכ"ל המכון (כנראה עמוס ידלין), כ-772 אלף שקל בשנה, כ-64 אלף שקל ברוטו לחודש (זה בנוסף לפנסיה תקציבית שמוערכת באותו סכום); אודי דקל, תת אלוף במילואים ומנהל המכון, מקבל כ-49 אלף שקל ברוטו לחודש (גם הוא מקבל פנסיה תקציבית); שני סמנכ"לים מרוויחים 49 אלף שקל ברוטו לחודש ו-35 אלף שקל בהתאמה (כנראה מדובר באורלי הירדני ואיתי ברון) וחוקר במכון מרוויח כ-34 אלף שקל (שכר חמשת הבכירים הוא ללא שמות, רק סכומים).
הקשרים עם אוניברסיטת ת"א
הדוחות הכספיים המאוד מתומצתים של המכון חושפים את ההיסטוריה של הקשר הזה, כאשר במאי 2006 נחתם הסכם בין האוניברסיטה לבין חברת "פעמי תקווה", שהיא בעלת מניות במכון. על-פי ההסכם מכון המחקר הפנימי שהיה באוניברסיטה (מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים) ייסגר ופעילויותיו כמו גם העובדים יעברו למכון החדש שייקרא "המכון למדיניות וביטחון לאומי".
עוד נקבע כי חברת "פעמי תקווה" תעניק לאוניברסיטה מענק חד פעמי של 9 מיליון דולר, ש-5 מיליון דולר נותב לקרנות הון שמיועדות לפעילות החברה. כמו כן, האוניברסיטה תתיר, על פי ההסכם, לחברה (כלומר, למכון), להשתמש במבנה ברחוב חיים לבנון 40 בת"א לתקופה של כ-25 שנה, כאשר האוניברסיטה תהיה אחראית לתשלומי ארנונה ולאחזקה חלקי שוטפת של המבנה וכן תיתן לחברה זכות שימוש במבני האוניברסיטה ובשירותיה פי שהיה נהוג בעת פעילותו של מכון יפה.
הדובדבן שבקצפת: האוניברסיטה תחזיק עבור החברה ולטובתה בלבד כספים בסך 56.5 מיליון דולר (ביום ההסכם) שיתרתם עומדת נכון לסוף 2019 על סך 61 מיליון שקל.
אז הנה לנו דוגמא מצויינת של האליטות הישראלית שמנסות לשלוט בשיח הישראלי באמצעות כסף גדול גם באקדמיה וגם מחו"ל – הרי האקדמיה נמצאת לחלוטין בשליטת השמאל.
בשבוע הבא אסקור את המכון הישראלי לדמוקרטיה, עוד ארגון שמאל בתחפושת של "דמוקרטיה".
