לכולם ברור שהתקשורת עוסקת בהנדסת תודעה נרחבת בכל מה שקשור לנתניהו בכלל ולמשפטו בפרט.
הנדסת תודעה כשמה כן היא: תיווך המציאות לציבור באופן מעוות, מגמתי ואפילו שקרי והפוך לחלוטין ממה שקרה באמת.
אני מלווה את "תיקי נתניהו" כבר שנים, מהשלב הראשון שבו הם נולדו ואני יכול לחלק את הנדסת התודעה לשלוש תקופות עיקריות: האחת, בשלבי החקירה; השנייה – בשלבי גיבוש כתבי האישום עובר להחלטה להגיש כתבי אישום ועד תחילת המשפט, כולל במהלך תקופת בחירות; והתקופה השלישית – אחרי תחילת המשפט, במהלך הדיונים והעדויות.
לאורך כל התקופות הדבר המרכזי שמנחה את הפרקליטות היא לשלוט בנרטיב התקשורתי, והיא משקיעה מאמצים אדירים כדי שאיש לא יסטה מהנרטיב הזה, כולל הצגת כל המבקרים כ"הזויים" ו"לא מקצועיים" או מונעים מאינטרסים "מושחתים".
1.
הכלי המרכזי של הנדסת התודעה הוא ההדלפות הפליליות. המשטרה והפרקליטות מציפים את כלי התקשורת במידע מאוד מגמתי שאין אפשרות בכלל לאמת או לבדוק אותו.
ה"כתבים" המשפטיים מתמסרים למידע לא רק מתוך רדיפת "סקופים" אלא גם ממניעים אידיאולוגיים – שנאת נתניהו והרצון להפיל אותו מהשלטון.
זה השלב שבו התקשורת הופכת לדוברת דה-פקטו של רשויות אכיפת החוק. היא תלויה בהן לחלוטין כיוון שהם המונופול המידע הבלעדי לחומרי חקירה ורק הם יכולים להדליף אותו, כי החומרים לא הגיעו לידי הסניגורים.
זה כולל הכל מכל: משפטים שהוצאו מהקשרם בחקירה כזו או אחרת, ציטוטים של גורמי חקירה על "חוזק" התיק, מו"מ להפיכת עדי מדינה – המשטרה והפרקליטות שולטים לחלוטין על קו האספקה של המידע ועושים בו ככל העולה על רוחם.
התוצאה: בית דין שדה לנתניהו שבו הוא כבר מורשע ודינו נחרץ. איש לא מתעניין בפרטים, איש לא מתעמק בחשדות, קונים את הסחורה כפי שהיא מוצגת, ובסך הכל הופכים לצינור העברת המסרים של הפרקליטות והמשטרה.
מי שלא משתף פעולה – ברז המידע שלו נסגר.
בשלב השני – נקרא לו תקופת הביניים מגיבוש כתב האישום, עובר להגשתו ועד לתחילת המשפט – נמשך אותו קו פחות או יותר, אלא שכלי התקשורת עולים מדרגה והופכים לאקטיביים.
הם מארגנים לחץ ומכבש תקשורתי על הפרקליטות להגיש כתב אישום בכל מחיר ובסעיפים המחמירים ביותר (שוחד בשלושת התיקים).
והחמור מכל: כל זה, במקרה של נתניהו, נעשה בתקופות בחירות. כלומר, התיקים הם מנוף לסילוקו של נתניהו מהשלטון.
אפשר היה לראות זאת היטב בשתי תקופות הבחירות של 2019. ככל שהתקרב מועד הבחירות – היה שטף את פרסומים, "פיגועים" כפי שקרה להם השבוע עו"ד בעז בן צור, שהמטרה שלהם היתה להשפיע על תוצאות הבחירות.
לשני הצדדים, הן הפרקליטות והן התקשורת, היה אינטרס מובהק לנסות ולהשפיע על תוצאות הבחירות. שניהם ניזונים ויונקים משנאת נתניהו והאובססיה לסילוקו – הם הפכו אותו לדמון, האיש שמחרב את הדמוקרטיה הישראלית.
זה שלב ההפיכה השלטונית שלבסוף הצליח – שטיפת מוח רבת שנים, משותפת לפרקליטות ולתקשורת, שצעדו יד ביד – הצליחה להסיט 3-5 מנדטים מתנדנדים שקנו את התיאורים על נתניהו המושחת.
2.
אחרי הגשת כתב האישום ואחרי שנמסרו חומרי החקירה לסניגורים של הנאשמים, התמונה לא משתנה בהרבה. פה ושם אפשר היה לראות פרסומים התומכים בהגנה, כמו בעניין תרגילי החקירה הלא חוקיים, אבל ככלל, הפרקליטות ממשיכה לשלוט בנרטיב התקשורתי, גם בגלל שהתקשורת מדכאת בעצמה כל פרסום שיכול להתפרש כתמיכה בנתניהו.
כמובן שניסיונות ההשפעה בבחירות, והיו 4 כאלה בתקופה קצרה, עד ההפיכה בבחירות האחרונות – נמשכים ביתר שאת.
הגענו לשלב השלישי – שלב הדיונים במשפט שבו העדים אומרים את דברם וגם ההגנה אומרת את דברה באמצעות החקירות הנגדיות.
לכאורה, זה השלב שבו הפרקליטות אמורה לאבד שליטה על הנרטיב כי המידע זורם משני הכיוונים ולא רק מכיוון אחד.
אם בהתחלה היו הפרקליטות והמשטרה מונופול של מידע, שמחלק אותו בצורה מגמתית ומעוותת, עכשיו התקשורת מתפקדת על תקן המונופול של זרימת המידע והיא מווסתת אותו כראות עיניה.
מכיוון שזו אותה תקשורת ששיתפה פעולה עם הפרקליטות מלכתחילה – לשני הצדדים ברורים כללי המשחק: מוציאים החוצה רק מה שמתאים לפרקליטות וממעטים להוציא את מה שמתאים להגנה.
כלומר, יש פה צנזורה מודעת למידע שאמור להגיע לציבור. כך נחסמת דרכו של הציבור לדעת מה קורה באמת במשפט, וזו היתה הסיבה להקמת המיזם של כנרת בראשי ושלי – לעקוף את חסימת עורקי המידע של התקשורת הממסדית ולהביא את המידע השוטף מהמשפט, כמעט מילה במילה בזמן אמת, בלי צנזורות ובלי סינונים.
את הצנזורה והחסימות אפשר להדגים בשני אירועים מרכזיים שהיו השבוע:
הראשון, השיח שומט הלסתות שהתנהל בין בן צור לחפץ על ההדלפות הפליליות שנועדו להשפיע על הבחירות ולהפיל את נתניהו מהשלטון.
השיח עבר לשמות של עיתונאים כמו אמנון אברמוביץ', גיא פלג, גידי וייץ, ברוך קרא, רביב דרוקר, אביעד גליקמן, מוטי גילת ועוד – עם חשיפת מקורותיהם (באופן כללי) – ולמעשה בפעם הראשונה במשפט נתניהו התקיים דיון על ההפיכה השלטונית.
דיון או רקורד, לפרוטוקול. זה לא היה מפתיע לגלות שהנושא לא נזכר בכלל בכלי התקשורת משתי סיבות – הראשונה, הרצון של ה"עיתונאים" להגן על חבריהם ולא לחשוף את השיטה לציבור. השנייה, להגן כמובן על הפרקליטות – מקור המידע העיקרי שלהם.
וזו בדיוק הצנזורה מדעת שחוסמת את זכות הציבור לדעת. זה בלתי נתפס: הרי התפקיד של העיתונאים הוא לתווך את המידע לציבור, אם מתאים להם ואם לאו, ובמקרה הזה כתוצאה מאינטרסים זרים ולא נקיים – הם חוסמים את המידע לציבור.
מי שאומר שהמידע גלוי בסופו של דבר באמצעות פרוטוקולים של הדיונים שמתפרסמים כשבועיים אחרי הדיון עצמו – לא יודע על מה הוא שח. הציבור לא מסוגל לקרוא מאות עמודים של פרוטוקולים מתישים וצריך עיתונאים שיתווכו לו את המידע המרכזי. מה שהם עושים זה להשמיט בכוונת מכוון מידע שאינו נוח להם ולמקורותיהם.
האירוע השני, הוא האמירה הדרמטית של חפץ על ישועה שהוא למעשה שקרן ומסר עדות שקר בנוגע לסיכומים שנערכו לראיון של נתניהו עם דב גילהר.
זה לא דבר של מה בכך כשעד מדינה אומר על עד מפתח ועד מדינה דה-פקטו (אילן ישועה) שהוא משקר. מבחינת הפרקליטות – זה ליקוי מאורות שעד תביעה ועוד עד מדינה מטיח דברים קשים בעד תביעה מרכזי אחר.
אלא שהדבר כמעט ולא בא לידי ביטוי בכלי התקשורת, אלא נבלע, אם בכלל, במעמקי הדיווחים.
3.
תקשורת היא לא רק משחק של תיווך מידע, אלא גם משחק של הצגת המידע באמצעות כותרות וגם היררכיית פרסום המידע.
אתה יכול לתווך מידע כהווייתו אבל ברגע שהכותרת לא נכונה והמיקום הוא בשוליים – לא עשית כלום. זו עוד "טכניקה" שמשתמשים בה כלי התקשורת מטעם הפרקליטות: בחקירות הראשיות של הפרקליטות – כל משפט שתומך לכאורה בתביעה מהודהד בקדמת הבמה ובדפי הבית של האתרים. בחקירות הנגדיות – הדברים מוצנעים ויורדים מהר מאוד מדף הבית.
דוגמא יפה לכך, דווקא מהחקירות הנגדיות: דעתו של חפץ על "אי כשירות" נתניהו כתוצאה מפרשה ביטחונית או "שוד כספי ציבור" אינה רלוונטית, לא היתה בכלל בכתב אישום ואין לה שום משמעות משפטית.
אבל היא תפסו כותרות ענק. זה לקחת משהו שמשקלו אפס אחד גדול ולהפוך אותו לחזות הכל.
הנדסת התודעה השיטתית הזו איננה מפתיעה. גיא פלג ויובל אראל (ערוץ 12), ברוך קרא, אביעד גליקמן ורביב דרוקר (ערוץ 13) ותמר אלמוג (ערוץ 11), מתנהגים בדיוק כפי שאני מצפה מהם: שירות מסור לפרקליטות.
חלקם אף לא נמצא באולם הדיונים באופן קבוע (במיוחד פלג), מה שלא מונע ממנו להתבטא נחרצות על מה שקורה בדיונים.
4.
מה שמפתיע ובמיוחד מצער זו ההתנהלות של שני עיתוני ה"ימין" כביכול – "ישראל היום" ו"מקור ראשון".
בהחלט היה אפשר לצפות ששני כלי התקשורת הללו היו מקדישים למשפט הזה הרבה יותר מהסיקור הדל והדליל שלהם. אין שום תירוץ לכך, גם לא מגבלת מקום לכאורה בעיתון המודפס – בשביל זה יש הרי אתרי אינטרנט.
"ישראל היום" לא שולח כתב משפטי באופן רציף (יאיר אלטמן) ו"מקור ראשון" עושה זאת לעיתים רחוקות (גדעון דוקוב ואיילת כהנא).
עורך "מקור ראשון", חגי סגל, הבליח לזמן קצר באחד הדיונים – ובזה תם העניין.
כיצד קורה ששני כלי תקשורת המזוהים עם הימין מפספסים את אחת הדרמות הגדולות ביותר? איך הם פוסחים על עוולות הפרקליטות כפי שנחשפים מדי יום במהלך המשפט?
הכתובת היא אחת והיחידה: עורכי העיתונים – בעז ביסמוט וחגי סגל.
הייתי עורך עשרות שנים; אם הם היו רוצים לסקר את המשפט בצורה שוטפת ומקצועית הם היו מוצאים את המשאבים לכך. זו החלטה מערכתית ויש להם את כל הסיבות לעשות זאת – המשפט מעניין את הציבור, המשפט מייצר כותרות, המשפט מושך אליו הרבה קוראים – יש ביקוש ענק לתכנים האלה – מי כמוני יודע זאת.
לכן, אין מנוס מהמסקנה כי בועז ביסמוט וחגי סגל עושים זאת במודע. כלומר, גם הם שותפים להנדסת התודעה של המשפט.
הם לא מעוותים את המציאות, הם פשוט לא מתווכים אותה כמעט לציבור או מתווכים אותה בצורה מינורית.
מבחינתי, זה גרוע יותר ממה שעושים כלי תקשורת המזוהים מהשמאל.
