בשבוע שעבר סיכמתי את עדות חפץ בתיק 4000, עוד עדות שרק הוכיחה עד כמה התזה שבנתה הפרקליטות מופרכת מיסודה.
השבוע אתייחס לעקרונות היסוד המובלעות בתוך כתב האישום בתיק 4000, שמנותקים מהמציאות התקשורתית וגם מהמציאות המשפטית.
ההנחות המובלעות של הפרקליטות בתיק 4000 הן, למעשה, שלפוליטיקאי אסור לנסות להתערב או לנסות "להטות" את הסיקור לטובתו – וגם לבעלים של כלי תקשורת, אסור "להטות" את הסיקור לטובת פוליטיקאי מסוים.
נניח לרגע בצד את המונחים המעורפלים של "היענות חריגה" (איך מודדים אותה?) ואת עניין ההטבות הרגולטוריות; עצם הכניסה של הפרקליטות לשדה המשחקים בין פוליטיקאים לכלי תקשורת היא שורש הבעיה.
זה מתחדד במיוחד על רקע העובדה שהפרקליטות היא בעצמה שחקן מרכזי בשדה הזה. הפרקליטות משחקת בדיוק באותם כלים של פוליטיקאים, בהבדל משמעותי אחד: כשהפרקליטות משחקת היא עוברת עבירות פליליות (שימוש במידע להדלפות), כשפוליטיקאים עושים זאת – זו זכותם.
מי לא רוצה תקשורת טובה?
לבעלים של כלי תקשורת מותר להתערב בתכנים
נתחיל מהבסיס: לכל בעלים של כלי תקשורת יש את הזכות להתערב בתכנים בכלי התקשורת בבעלותו.
הדין המצוי בישראל מכיר בזכותו של בעלים של כלי תקשורת לכיוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו ואף למנוע פרסומים נוגדים, בהתאם לעמדותיו הפוליטיות, וזאת כחלק מזכותו לקניין.
הדבר נקבע כבר בפסק דין מ-1994 שבו נקבע כי:
"רשאי וזכאי בעלים של עיתון, גוף ציבורי או חברה פרטית, לכוון את עיתונו לנתיבים הרצויים לו, ולמנוע פרסומים נוגדים. רשי בעלים של עיתון לקבוע את הקו הפוליטי, הכלכלי והתרבותי של עיתונו, ואינו חייב לפרסם בעיתונו דעות נוגדות. רשאי בעלים של עיתון, ישירות או באמצעות מי שמונה לכך, להטיל על עיתונאי המועסק אצלו, לכתוב כתבה על נושא הנראה לו חשוב, והוא יכול להנחותו בקווים כלליים של הרצוי. אין עיתונאי בתחום בו הוא כותב, רשאי לסרב לכתוב אותה כתבה".
בפסק דין אחר עשה הנשיא שמגר הפרדה בין כלי תקשורת ציבורי לפרטי וקבע את הדברים הבאים:
"אמצעי תקשורת ציבורי כפוף בצורה רחבה יותר, מן הבחינה היחסית, לחובה לתת גישה לביטויים מגוונים מאשר אמצעי תקשורת פרטי. לבעלים הפרטיים של אמצעי התקשורת עומדת זכות הקניין. נקודת המוצא היא כי אדם רשאי לעשות ברכושו כרצונו. זו מהותה של הבעלות".
המשמעות: לאלוביץ' היתה מלוא ההצדקה המשפטית להתערב בתכני וואלה ולנסות לאזנו. הבעיה היא שהוא לא ממש הצליח, כי ישועה שלט באתר ועשה בו ככל העולה על רוחו – שזה אומר: אנטי נתניהו.
בכל מקרה, ככל שיש רצון לשנות דין מצוי זה, הדרך לעשות זאת היא בחקיקה או ברגולציה שתמנע כל התערבות של בעלים של כלי תקשורת באופן הסיקור ובעבודתם של עורכי כלי התקשורת והעיתונאים שלו.
מה שברור הוא, שהדרך לעשות זאת אינה על ידי ייחוס אחריות פלילית תקדימית, וגם לא ייחוס "חריגות" להתנהלות שהדין מתיר אותה מפורשות.
אגב, גם עורך הדין של וואלה, רלי שם, שישועה התייעץ איתו, אמר זאת במפורש: מותר לאלוביץ' להתערב.
כל עובד ציבור שמתעסק עם תקשורת יכול להיחשב כעבריין
פוליטיקאים ועיתונאים תלויים זה בזה, ובמסגרת כללי המשחק הרגלים, תדיר שפוליטיקאים – במיוחד כאלה בעלי השפעה – זוכים להשפיע על סדר היום הציבורי ולקבל סיקור "נוח" בעיניהם, המציג אותם חיובי.
מכאן עולה השאלה, האם סיקור חיובי, או הטיית סיקור, בהגדרה יכולה להוות "שוחד". לשיטתה את הפרקליטות כן, באופן תקדימי ודווקא על נתניהו.
אלא שהתזה הזו מכניסה למעשה כל פוליטיקאים לשדה הפלילי; אם סיקור אוהד או הטיית סיקור חוסה תחת סעיף של מרמה והפרת אמונים (יש בה סעיף של קבלת טובת הנאה על ידי עובד ציבור) אזי כל עובד ציבור שקיבל סיקור אוהד (למשל, עובדי פרקליטות), ייחשב פוטנציאלית כמי שביצע עבירה של מרמה והפרת אמונים.
לכן, מדובר בפרשנות מרחיקת לכת והזויה שאין לקבלה במקרה של עבירת המרמה והפרת אמונים, קל וחומר לעניין עבירת השוחד.
הסיבה היא פשוטה: "טובת הנאה" מסוג של "הטיית סיקור" או "סיקור אוהד" ניתנת כדבר שבשגרה, מדי יום, על ידי כלי תקשורת לפוליטיקאים ולעובדי ציבור, וזאת גם משיקולים אינטרסנטיים כמו להשיג סקופ או משיקולים פרסונליים (ידידות בין העיתונאי לפוליטיקאי, או שותפות אידיאולוגית).
לכן, מה שניסתה לעשות הפרקליטות בתיק 4000 זו הפללה של התנהגות שגרתית זו, העומדת ביסוד מערכות הגומלין הבסיסיות בין עיתונאים לבין פוליטיקאים ועובדי ציבור.
זאת ואף זאת, הרי אם מקבלים את התזה בכתב האישום בתיק 4000 (וגם בתיק 2000), גם סיקור אוהד או הטיית סיקור הניתנת כנגד הדלפת מידע חייב להיות שוחד, בוודאי כך יחסי עיתונאי-מדליף אינם מוגבלים, פעמים רבות, להדלפה חד פעמית, אלא מתגבשים לידי מערכת יחסים מתמשכת.
אלו בדיוק דפוסי הפעולה של אנשי הפרקליטות עם "כתבי" המשפט. לכן לא ניתן פתאום לעצב דין חדש וחדשני לפי מידיותיו של נתניהו.
אם המקרה שלו יכול לעלות כדי שוחד (והוא לא, ממש לא), המסקנה היא שגם הדלפה כנגד הטיית סיקור הינה שוחד.
השורה התחתונה היא, שכתב אישום תקדימי בנושא נוגדת את עקרון החוקיות והוא אף עולה לעלות כדי אכיפה בררנית (למה נתניהו כן ויאיר לפיד לא ביחסים שלו עם ידיעות אחרונות?).
גם קשה להבין כיצד ניתן לייחס לנתניהו "הבנה" כי היענות חריגה לסיקור מהווה "מתת". "הבנה" כזו חייבת להיות ברורה ומובהקת, כדי לגבש את יסוד ה"בעד" (הכוונה לבעד פעולה הקשורה בתפקידו – הצד השני של השוחד לכאורה), והיא לא תיתכן בהתחשב בכך שעד היום יחסי סיקור מעולם לא נחשבו "מתת" ומעולם לא טופלו במישור הפלילי בכלל, או עבירת השוחד בפרט.
תזה כזו אף לא מצויה בפסקי דין בעולם, ובפרט שלא הועלתה במדינות הדמוקרטיות המובילות כמו ארה"ב, קנדה, בריטניה, צרפת, גרמניה ועוד.
ברור הוא שאף מדינה דמוקרטית עם מסורת של חופש ביטוי וחופש העיתונות לא חשבה להפליל התנהגות כזו או אפילו לחקור אותה בכלים של הדין הפלילי.
עוד "פטנט ישראלי".
מי קבע מה זה "חריג"?
האבסורד הוא שנתניהו בכלל לא קיבל סיקור אוהד, וגם הטיית הסיקור לכאורה המיוחסת לעניינו בכתב האישום לא היתה ולא נבראה.
בכל מקרה, ה"חריגות" לא נבחנה כלל ביחס לכלי תקשורת אחרים או לפוליטיקאים אחרים. הפרקליטות לא טרחה לעשות את ההשוואה האובייקטיבית והאמפיריות – ואם היתה עושה זאת היתה מגלה שהיקף הפניות לסיקור בוואלה לא היה חריג, היקף ההיעתרות של וואלה לפניות היה נמוך, הסיקור ב-וואלה היה אחד העוינים בתקשורת לנתניהו, במרבית התקופה הרלוונטית חלק הארי של הפניות הגיעו ביוזמתם של בני משפחת נתניהו ובניגוד לכתב האישום – לרוב הדבר זה לא היה בידיעתו.
ומהצד השני, וזה עוד ייחשף בעתיד, הפעולות של נתניהו בנוגע לבזק היו תקינות לחלוטין.
כך או אחרת, הפניות שנעשו מצידו של ראש הממשלה (באמצעות הדוברות שלו) לא ממש הועילו, מקסימום איזן במקצת את ההטיה הקשה לצד השמאלי של וואלה.
מה שהפרקליטות ניסתה לעשות זה להעלות על המסלול הפלילי את הפניות הללו כחלק מיחסי שוחד, וניסתה לטעון כי פניות אלה יצרו אצל נתניהו "הבנה" ויסוד נפשי שדי בהם כדי לגבש את עבירת השוחד.
רוצה לומר, שעמדתם והטייתם של עורכי וואלה וכתביה עומדים בנורמות התקשורתיות (והם לא, היו שם כתבות נוראיות ובלתי ראויות לפרסום נגד נתניהו) ואילו פניותיו של נתניהו "חריגות" ועולות על המסלול הפלילי.
זה אבסורד ועיוות של המציאות.
התעלמות מההטיה השמאלנית של וואלה
כל ההנחה בכתב האישום מתעלמת לחלוטין מהעובדות הקשות אודות ההטיה המשמעותית של מרבית כתבי וואלה לצד השמאלי של המפה הפוליטית והניסיון לאזן הטייה זו.
הן אילן ישועה והן עורכיו הבכירים גידפו את נתניהו ובני משפחתו באורח קבע ולכן הטיעון של הפרקליטות כאילו ניסיון לאזן סיקור, כאשר המסוקר, קרי נתניהו, הוא בעל סמכות רגולטורית – הוא ניסיון לא לגיטימי.
בשביל הפרקליטות ניסיון כזה הוא חלק מיחסי שוחד וחזקה שהוא מייצר בתודעתו של הפוליטיקאי את היסוד הנפשי של עבירת השוחד.
זה הרי מגוחך. פעולות לגיטימיות וטריוויאליות הופכות לעבירה פלילית – ודווקא אצל נתניהו.
נתניהו רצה להכניס תחרות וגם הצליח
נתניהו תמיד חשב, בצדק רב, כי המציאות התקשורתית בישראל מעידה כי מרבית כלי התקשורת נגועים בהטיית שמאל מובהקת, והדרך העיקרית לאזן וליצר שוק דעות הוגן ומגוון היא על ידי יצירת כלי תקשורת ימניים שיתמודד עם כלי התקשורת השמאליים.
זה לב הדמוקרטיה – פלורליזם תקשורתי.
הנחת היסוד של כתב האישום בתיק 4000 גורסת בפועל כי כל אימת שיש גוף תקשורת הנוטה לשמאל – ובעליו הוא איש ימין (כמו אלוביץ'), נתניהו מנוע מלנסות לשכנעו להתאים את פעילות גוף התקשורת לדעותיו ולשיקוף דעות הציבור.
התפיסה של נתניהו היתה, שוב בצדק, להכניס תחרות וכך הוא פעל מאז ומתמיד ולא הסתיר זאת.
הוא פעל, בין היתר, כדי לשכנע את משפחת אדלסון לשבור את המונופול של 'ידיעות אחרונות' בשוק העיתונים, ולהציג אלטרנטיבה בדמות עיתון ימני דוגמת ישראל היום.
נתניהו דגל, מאז ומתמיד, בגיוון הסיקור התקשורתי, בפתיחת שוק התקשורת לתחרות ובעידוד כניסתם של משקיעים חדשים לשוק, בין אם זה ע"י רכישת כלי תקשורת קיימים או כלי הקמת כלי תקשורת חדשים.
אגב, גם כאשר 'ישראל היום' קם הוא הרבה להתלונן שהוא לא נשכני מספיק והציג את עמדותיו מול בעלי ועורכי העיתון – נתניהו לא הסתיר זאת.
אם תיקחו את מצבה של התקשורת לפני 20 שנה ולפני 10 שנים, תראו שנתניהו הצליח בהכנסת התחרות – חלק בזכותו, חלק בזכות ההתקדמות הטכנולוגית והרשתות החברתיות.
לא שהתקשורת התאזנה, עדיין ההטיה השמאלנית ברורה ומובהקת בערוצים הוותיקים (ערוצי הטלוויזיה, ידיעות אחרונות, הארץ, רשת ב', גלי צה"ל) אבל לצידם קמו מתחרים כמו ישראל היום, ערוץ 20, גלי ישראל ומיזמים ברשתות החברתיות.
נתניהו בעצמו הרי משתמש יפה מאוד ברשתות החברתיות, הוא הפוליטיקאי הכי פופולארי ברשתות בהפרש גדול, ועוקף באמצעותן את התקשורת הממסדית.
המשמעות היא שמונופול הדעות התרסק וזה מה שהכניס את כלי התקשורת הוותיקים למגננה ודירבן אותם לתקוף ביתר עוצמה את נתניהו (ומשפחתו) שהיה אחראי לשיטתם לשבירת המונופול (ראו נוני מוזס 'ידיעות אחרונות').
אסכם זאת כך:
נתניהו הציל את הדמוקרטיה התקשורתית, פעל ללא ליאות לגוון אותה ושילם על זה בתיק 4000 התפור ע"י התקשורת הממסדית יחד עם הפרקליטות.
***
