ביום שלישי השבוע, לקראת עדותו של הרן לבאות, גדשו כל השופרות את אולם הדיונים של משפט נתניהו.
זה ברור שהם קיבלו הנחייה מהילה קובו ויהודית תירוש.
תירוש היתה בטוחה ומשוכנעת שאחד הפקידים הלעומתיים נגד בזק יספק לה כמה כותרות שהשופרות יהדהדו, למשל שפילבר "היטיב" עם בזק ו"התיישר" עם בזק.
תירוש קיוותה לקצת נחת אחרי המפלות שלה, יום של כותרות על "הטבות לבזק בשירות אלוביץ' ונתניהו".
לתירוש הרי הכותרות הן הכי חשובות, לא הראיות.
אלא שהרן לבאות גרם לתירוש ולשופרות מפח נפש ולא סיפק את הסחורה.
ייתכן שהבין, לפי העדויות הקודמות, שגם הוא נפל קורבן למניפולציות של תירוש ובן ארי כדי להפליל את נתניהו בכל מחיר; ייתכן שהבין שהוא טעה או הגזים והמחלוקות האישיות עם פילבר נוצלו ע"י אחרים לרעה; ייתכן שהבין שלא הציגו לו את כל התמונה ולכן נשאב לתוך מערכת בעלת אינטרסים להפיל ראש ממשלה.
וייתכן שהוא הבין את כל אלה יחדיו.
בכל מקרה, לבאות היה הרבה פחות נחרץ, הרבה יותר מעורפל וצייר את המחלוקות עם פילבר כמקצועיות, כמשהו שהם "לא ראו עין בעין".
כלומר, הוא בהחלט לא צייר תמונה של אי תקינות חוקית.
מצעד הפקידים
מצעד הפקידים לבית המשפט, מאז שתיק 4000 חזר לחיינו, מצייר תמונה עגומה של הסקטור הציבורי בישראל, אותו סקטור של פקידים עצלים, טהרנים, חתרנים, שרואים בעצמם כמי שצריכים לקבוע מדיניות ולא הדרג הנבחר ושלוחיו המנכ"לים במשרדים הממשלתיים.
מי שהגיע עד כה לבית המשפט – הרן לבאות, יאיר חקאק ועדי קופלוביץ' – המחישו לנו עד כמה שלטון הפקידים הזה הרסני. הם גוררים רגליים, הם תוקעים מקלות בגלגלים, הם מדליפים לעיתונאים תוך ביצוע עבירות לכאורה, וחמור מכל: גורמים נזק אדיר למשק הישראלי.
ועד שכבר בא מנכ"ל שרוצה לחתוך עניינים, הם הופכים אותו ל"מושחת" ובסוף הוא מוצא את עצמו בחקירות והופך לעד מדינה.
בעיני זו המהות של תיק 4000; במקום שעל ספסל הנאשמים יהיו הפקידים, על ספסל הנאשמים יושבים האנשים שניסו לעקוף את שלטון הפקידים כדי לקדם את האינטרסים של המשק הישראלי.
אלו האנשים שנבחרו על-ידי הציבור ומי שטרפד את ההחלטות שלהם והוביל להפללתם על לא עוול בכפם, אלו אותם פקידים שמעלו באמון הציבור.
התהפכו היוצרות.
הנחות יסוד שגויות
וכאן אנחנו נכנסים לסוגייה המשפטית. כתב האישום התפור בתיק 4000 מניח כמה הנחות מוצא שגויות מן היסוד: הראשונה, שהפקידים הם בהכרח "אנשי המקצוע" והמנכ"לים הם בהכרח "אנשים לא מקצועיים" (במקרה של פילבר, למרות שהיה לו ניסיון כלכלי רגולטורי רב, בטח שרב יותר מכל אותם פקידים);
ההנחה השנייה השגויה היא שאם "אנשי המקצוע" מתנגדים למהלך מסוים של "האנשים הלא מקצועיים" (שמייצגים את הדרג הנבחר), זו פעולה לא חוקית באופן אוטומטי שכן היא לא התיישרה עם דעתם של "אנשי המקצוע".
שתי ההנחות הללו הן שיבוש ועיוות חמור של הדמוקרטיה. בן ארי ותירוש אומרות בעצם שצריך לקבל ככזה ראה וקדש את החלטותיהם של הפקידים. הם מחליטים ואין בילתם.
ברגע שהם מציגים "חוות דעת" סותרת לדעתו של המנכ"ל, היא זו שקובעת ולא החלטתו של המנכ"ל.
כתב האישום חוזר שוב ושוב על המנטרה שפעולות מסוימות נעשו בניגוד לדעת "גורמי המקצוע". רגע, איפה כתוב בחוק שחייבים לקבל את דעתם? אין חיה כזאת.
הנחת היסוד השלישית השגויה היא, שהחלפת מסמכים בין רגולטור למפקח הם פעולה אסורה.
פילבר נהג לקיים מדיניות של דלת פתוחה מול כל המפוקחים, כולל העברת מסמכים בין הצדדים. זה לא היה פטנט שרשום על שמה של בזק, אלא מדיניות רחבה שלו במשרד התקשורת עם שאר החברות כמו הוט, פרטנר וסלקום.
הפרקליטות החליטה שלא היא, אבל לא הסתמכה על שום חוק כי אין שום חוק או תקנה שקובעת איך רגולטור צריך לעבוד עם המפוקחים שלו. למנכ"ל יש בהחלט מרחב גמישות גדול מאוד – הוא יכול להיפגש איתם איפה שהוא רוצה, גם בבתי קפה, גם במלונות, גם במשרדיהם ואפילו בביתם. אין חוק שאוסר על כך. והוא יכול בהחלט להעביר מסמכים ואף טיוטות כדי לשמוע ולהבין את רצונותיהם. כן, ואפילו מותר מדי פעם את הערותיהם. לא כל החוכמה נמצאת אצל הרגולטורים.
כמובן שצריך להוציא מהמשוואה הזאת מקרי שחיתות קלאסיים: שרגולטור מקבל החלטה כלשהי לגבי מפוקח ומקבל טובת הנאה תמורתה, כמו שוחד כספי או שוחד באמצעות הטבות לבני משפחה וכד'.
זה לא דבר שקרה בתיק 4000, אז המציאו את ה"היענות החריגה" באתר 'וואלה' כדי לחבר את נתניהו, וטענו שנתניהו "הנחה" את פילבר כדי לגבש עיסקה שוחדית – בלי שום ראיות, רק תיאוריות.
השיטה שהובילה לכאוס
שלושת הפקידים שהגיעו עד עתה לבית המשפט מציירים את התמונה העגומה של הסקטור הציבורי: דיונים על דיונים על דיונים על קוצו של יוד, ישיבות על ישיבות על ישיבות כדי שכל פקיד ישמיע את דעתו; אקסלים ועוד אקסלים ועוד אקסלים כדי לייצר חוות דעת ועוד חוות דעת ועוד חוות דעת.
ככה נמשכים תהליכים שצריכים לקחת חודשים במקסימום – שנים ארוכות.
במצב הכאוטי הזה שרים ומנכ"לים פוחדים לקבל החלטות פן יבולע להם מהפקידים. שמא אחד מהם ירוץ למבקר המדינה או למשטרה וידליף לתקשורת.
לכן, הם תלויים ב"פתק" מהיועץ המשפטי של המשרד שהפך לאיש החזק. על פיו ועל פיהם של הפקידים יישק דבר. אם יחליט שזה "סביר" מה טוב. ואם יחליט ש"לא סביר", אז ההחלטה לא תתבצע. ואם השר והמנכ"ל יעמדו על הרגליים האחוריות שלהם ויחליטו בכל זאת לבצע – זה יגיע לעתירות וזה יגיע לשלב שהמשפטנים קובעים שיש "מניעה משפטית" לבצע פעולה כזו או אחרת.
חודשים ארוכים במשפט נתניהו מוקדשים לדיונים מתישים על מסמכים רגולטוריים עם מושגים שוברי שיניים. עוברים על כל אות ועל כל מילה תוך בזבוז משווע של זמן שיפוטי. זה טירוף. וזה מצב מעוות שבו פרקליטה כמו יהודית תירוש שמה את עצמה מעל לדרג הנבחר והיא זו שקובעת אם הורדת תנאי מיזוג בזק-יס היא מעשה פלילי.
זה הזוי! איך היא יכולה לקבוע את זה? מה ההבנה שלה ברגולציה, בכלכלה ובפיננסים כדי לקבוע דבר כה נחרץ?!
עצימת עיניים סדרתית
בן ארי ותירוש שמו עצמן כשוטרות תנועה רגולטוריות. הן החליטו מה תקין ומה לא תקין, איך צריך למזג ואיך להתנהל ברפורמה כזו או אחרת.
הן עשו זאת בלי שנעזרו באנשי מקצוע בתחום, אלא סמכו על כמה פקידים שהיו מסוכסכים עם פילבר והם גם לא מאוהבי נתניהו.
התמונה שנחשפה השבוע, שבה אחד הפקידים – יאיר חקאק – מופעל ע"י המנכ"ל הקודם לפילבר, אבי ברגר, כדי להיפגש עם חברות מתחרות – היא תמונה עגומה של שלטון הפקידים שחצה את כל הקווים האדומים.
לא זו בלבד שחקאק לא דיווח לפילבר על מעשיו החתרניים, הוא גם שמע בפגישות האלה דברי ביקורת קשים נגד נתניהו פילבר ודילג הלאה.
אלו הפקידים שאנחנו רוצים בשירות הציבורי? בוודאי שלא, אבל זה מה שקיים שם.
ובכלל, בן ארי עשתה פה מעשה חמור מאוד: היא שמעה את הפקידים מפלילים את עצמם ועצמה עיניים; היא שמעה יבואני אלכוהול מפלילים את עצמם בעבירות מכס ועצמה עיניים; היא שמעה את היועץ של מילצ'ן מפליל את המיליארדר בעבירות מס חמורות ועצמה עיניים.
כך לא נוהגת אשת חוק, כך לא נוהגת מי שמופקדת על עבירות כלכליות, כך לא נוהגת פרקליטה נקיית כפיים, כך לא נוהגת שומרת סף.
כך נוהגת מי ששמה לה מטרה אחת ויחידה: להפיל את נתניהו. ובשביל המטרה הזו כל האמצעים היום כשרים – אפשר לצפצף על החוק, אפשר להעניק לעבריינים חסינות כדי להשיג את המטרה.
למגינת ליבן של ליאת בן ארי ויהודית תירוש – הכל נחשף עתה בדיוני המשפט.
