עמית סגל הכשיר את אחיזת העיניים וגניבת הדעת של נפתלי בנט

1.

השבוע, זמן קצר לפני פקיעת המנדט, "נזכר" עמית סגל, הפרשן הפוליטי של ערוץ 12, לבקר את מהלכי אחיזת העיניים וגניבת הדעת של בנט, אבל הפנה את האצבע המאשימה לתקשורת. "אם בנט ושקד ילכו לממשלה עם המרכז-שמאל, הם יעשו זאת על כנפי אתרוג תקשורתי מוטרף", צייץ סגל. "אם סער היה חובר לנתניהו הוא היה נשחט, אבל בנט מפר הבטחה דומה (לא ללכת עם לפיד), בתוספת עוד ערימת הבטחות (לא מרצ, לא איבתיסאם, לא רע"מ) וזוכה לחיבוק מכל אלה שבעוד דקה ייזכרו שהוא ושקד פשיסטים".

הביקורת של סגל, ששתק קרוב לחודש, הופנתה כאמור בעיקר לתקשורת, לא ממש לבנט ולשקד, והייתה די עדינה. אלא שמי שמייצג את התקשורת יותר טוב מכל אחד אחר בתחום הפוליטי, מי שנחשב לפרשן הפוליטי המשפיע בישראל, מי שמשמיע את דבריו בשתי במות תקשורתיות מאוד גדולות (ערוץ 12 ו"ידיעות אחרונות") – הוא הוא המייצג של התקשורת. המייצג הטוב ביותר של ה"אתרוג התקשורתי המוטרף" למהלכי בנט – הוא סגל בעצמו. הציוץ האגבי הזה, לקראת פקיעת המנדט של נתניהו – במקום שסגל יהיה ראש החץ בביקורת על בנט – הוא תמצית כל הסיפור של התקשורת הממסדית בישראל: היא נשלטת ע"י שני מיעוטים: מיעוט השמאל ומיעוט הציונות הדתית – ולמרבה הפלא, או הצער – למרות הפערים האידיאולוגיים בין שתי המחנות, יש להם תכונות מאוד דומות.

2.

זו לא רק בעיה של התקשורת, זו גם הבעיה של המערכת המשפטית. אנשי הציונות הדתית השתלבו באופן חסר פרופורציה ביחס לחלקם באוכלוסייה, במיוחד בתשקורת, אבל לא רק, אלא גם בפרקליטות (למשל, שי ניצן, רז נזרי, מומי ושוקי למברגר, אבי ליכט, דני ויטמן ועוד) וגם במערכת השיפוטית (למשל, ראש צוות השופטים במשפטו של נתניהו רבקה פרידמן פלדמן ואהרון פרקש, נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים). גם נתניהו הקיף את עצמו באנשי הציונות הדתית ותראו מי תקע לו סכין בגב ותפר לו תיקים: ארי הרו, שלמה פילבר (סיכוי טוב שעדותו תגן יותר על נתניהו), אביחי מנדלבליט ורוני אלשיך.

האם התהליך הזה היה טוב לימין ושירת אותו? ממש לא, נהפוך הוא. זה תהליך סוציולוגי מרתק – ואני ממש לא חושב שזה היה תהליך מקרי: האליטה השמאלנית קיבלה והכילה לתוכה את האליטה הימנית, שאיננה מייצגת כלל וכלל את הרוב הימני בישראל – הליכודניקי והש"סניקי. כך הונצח העיוות: הדרה ואפרטהייד לייצוג של חלק גדול מהציבור, שאיננו שותף לשיח בערוצים המרכזיים. במקום פאנלים עם אנשי שמאל בלבד, יש עכשיו פאנלים עם אנשי שמאל פלוס אנשי "ימין" שתוקפים את נתניהו מימין. מקסימום מוזמן עלה תאנה שהובא רק כדי ללעוג עליו ולהפריע לדבריו.

זו הסיבה שהדעות האחרות המושמעות ברשתות החברתיות ובערוצי מדיה אחרים הפכו לכה פופולאריות. כי הם לא מקבלות כלל ביטוי אצל האליטות.

3.

הלעג לאחרים, הזלזול באלו שלא חושבים כמוך, הציניות המרושעות כלפי אלו שלא מיישרים קו איתך – זה המצע הפורה שעליו מתבססות וצומחות האליטות, הן השמאלנית והן הימנית, ומכאן הדמיון ביניהם: הפריבילגיות, היהירות, הצביעות, ההתנשאות, המחשבה שהם החכמים מכל, הבוז והלעג למה שהם קוראים ה"ביביזם" (בסך הכל מוטציה גזענית של הצ'חצ'חים), השיטה שבה הופכים אנשים ל"מטורללים", "הזויים", "משוגעים", "עדר עיוור ונבער", "גידולי פרא" – משותפת לשתי האליטות. משמאל ומימין האליטות בזות ולועגות לאותם פוליטיקאים מהליכוד – כמו מירי רגב, אמיר אוחנה, דודי אמסלם, שלמה קרעי, אוסנת מארק – כולם, באופן לא מפתיע, מזרחיים.

4.

תהליך הקליטה והקבלה של אליטת השמאל בתשקורת את אליטת הימין, גרמה להרבה אנשי תקשורת מהציונות הדתית לאבד את חוט השידרה האידיאולוגי והערכי שלהם, אם יש להם בכלל כזה. שתיקתם הרועמת של סגל וגם של קלמן ליבסקינד בנוגע למהלכיו של בנט היא סימפטום לתהליך הזה. לזכותו של סגל ייאמר שהוא נאבק באולפנים ו"פולש" מדי פעם לתחום המשפטי כדי להציג מדי פעם את הפרקליטות ומנדלבליט במערומיהם. מה עם ליבסקינד וכל השאר? הראשון, מאז התדרוך שקיבל ממנדלבליט, מתעקש שלא להתייחס לתפירת תיקי נתניהו; השאר – במיוחד כתבי המשפט ה"סרוגים" – מתיישרים לפי הפרקליטות. זו אחת מתופעת הלוואי של מיזוג האליטות: הכרת הטוב כביכול של אנשי התקשורת בציונות הדתית כלפי האליטה בשמאל ש"הסכימה" לקבל אותם לשורותיה – הובילה לגלי חנפנות מביכים וכניעה מוחלטת לתפיסה השלטת של רק-לא-ביבי. וגרוע מכל: זה לא קרה רק בתקשורת כאמור, אלא גם במערכת המשפט.

5.

בדומה לאליטות השמאל התקשורתי – גם פה נוצרו מעמדות. אם בשמאל אלו אמנון אברמוביץ', רביב דרוקר ועוד, ה"גורואים" וה"באבות" של השמאל התקשורתי – בימין זה סגל וליבסקינד. לכל אחד מהם יש מועדון מעריצים – מן חצר ביזנטית שמריעה להם כאילו כל מילה שיוצאת מהפה שלה היא קוויאר. מישהו כתב ברשתות שסגל הוא אברמוביץ' של הימין ובמידה מסויימת הוא צודק. שניהם חולקים את אותה שחצנות, את אותה נקמנות כלפי מי שמבקר אותם, את השימוש התכוף בהיסטוריה פוליטית, וגם במידה מסויימת את הציניות. סגל רק יותר צעיר ויותר נמרץ – תארו לעצמכם מה יקרה לו שיגיע לגיל של אברמוביץ'.

6.

סגל גם נוהג להתקרבן על מה שעושים לו הקולגות שלו בערוץ שבו הוא עובד, על ההפגנות נגדו בנווה אילן ועל האלימות המילולית נגדו ברשתות החברתיות. הוא צודק אבל גם מטעה: הוא האיש החזק, הוא האיש המשפיע וכל השאר חלשים מולו. אל תתנו למראה הילדותי שלו – סגל הוא איש אלים מאוד כלפי מי שמבקר אותו. ראו את מוטת השליטה שלו: הוא זה שעובד במונופול (ערוץ 12), הוא זה שכותב באחד משני העיתונים הגדולים בישראל ("ידיעות אחרונות") הוא זה שיש לו סוג של אתר פרטי, שמו "סרוגים", שמהדהד כל מילה שלו והוא זה שיש לו מאות אלפי עוקבים ברשתות החברתיות. מה שקרה עם סגל הוא מה שקורה עם הפוליטיקאים שהוא מתייחס איליהם בציניות: היבריס, היבריס והיבריס: זו "מחלה" עתיקת יומין במיוחד אצל אנשים בכירים ופוליטיקאים בכירים. ה"מחלה" הזו גורמת לאנשים להתבלבל, לחשוב שאין בילתם, שאין להם תחליף. הבלבול הזה יוצר סחרור של שכרון כוח, שלא מסוגל להכיל שום ביקורת, כמו חסימות ילדותיות שלי ושל אחרים.

7.

מונופול הוא מונופול, וכל אחד יודע את המשמעות הכלכלית שלו. יתירה מזו: מונופול חזק מכל "כוכב" שעובד בו, מוכשר ככל שיהיה. מונופולים גם משתמשים בכוחם כדי לנסות לחנוק תחרות ובחלק מהמקרים גם להתנהג בזלזול בצרכנים. ערוץ 12 הוא מונופול טלוויזיוני שכוחו גבר במקביל להתרסקות של מהדורת החדשות של 13 בחודשים האחרונים. כרגע הוא מחזיק כ-60% ויותר מנתח הצפייה הכולל של מהדורות החדשות בממוצע ליום. לסגל יש מונופול בתוך מונופול, מונופול על המשבצת הימנית שאין לה מתחרים ראויים ב-11 וב-13. זו הסיבה שהוא גם הפך למונופול מסוכן, כיוון שהוא מייצג מיעוט קטן מאוד בימין, מיעוט המזוהה בעיקר עם בנט ו/או סמוטריץ'.

8.

לא רק ש"אליטת" הציונות הדתית השתלבה בכלי התשקורת הממסדיים, היא גם השכילה לייצר לעצמה תקשורת מגזרית, כמו מקור ראשון, ערוץ 7, בשבע ועוד. אינני יודע אם נחשפתם ל"מקור ראשון", אותו עורך חגי סגל, אביו של עמית סגל – אבל הוא נראה ונכתב כמו "הארץ": עיתון אליטיסטי, שמרבה לבקר את נתניהו וקורא לו ללא הרף לפרוש או ללכת לעסקת טיעון. "הארץ" תוקף את נתניהו משמאל, "מקור ראשון" תוקף אותו מימין.

9.

וכאן אנחנו מגיעים למהלך של בנט: בהשוואה לזעם הצודק בציבור הימני, על מהלכיו להקים ממשלת שמאל – האליטות התקשורתיות, באופן טבעי של השמאל ובאופן לא טבעי של הציונות הדתית, המייצגת לכאורה את הימין – התמזגו באתרוגו ונשאו אותו יחדיו על כפיהם למטרתו: ראשות ממשלה עם 7 (כבר 6) מנדטים. אתרוג "מטורף" קרא לזה סגל והוא אכן "מטורף", במיוחד על-ידי אנשי התקשורת בציונות הדתית שמילאו את פיהם מים ובפועל הכשירו את המהלך שלו  – לחבור ללפיד – ולהפר בצורה חסרת תקדים שורה של הבטחות.

10.

אני חושב שהגענו לקו פרשת המים ביחסים שבין הרוב הימני לאליטה של הציונות הדתית שלקחה בטעות בעלות על קולו של הימין וניכסה את ייצוגו בתקשורת הממסדית. בבחירות האחרונות, במיוחד, האליטה של הציונות הדתית תקעה לרוב הימני סכין בגב, בין אם זה סמוטריץ' או בנט או מייצגיהם בתקשורת.

צר מאוד לגלות, שגם אחרי עשרות שנים, התקשורת הממסדית לא השתנתה במהותה והיא ממדרת משורותיה חלק גדול מהציבור הישראלי ומעדיפה את האליטיזם של סגל וחבריו וגם של בנט. אין פלא ששניהם די דומים בסך הכל: לשניים תאוות כוח די "מטורפת" בלשונו של סגל, אמביציה חסרת שליטה ונקמנות מעוורת.

כל עכבה לטובה: מה שקרה יאיץ את תהליך השגשוג של תקשורת הימין החוץ ממסדית שפורחת לה לאיטה דרך הרשתות החברתיות וכלי תקשורת כמו גלי ישראל וערוץ 20 – והפכה לפה של הרוב הימני. יש עכשיו קונצנזוס רחב: האלו שם באליטות הימניות מנותקות לחלוטין מהציבור שאותו הם מתיימרות לייצג. הן לא משרתות את הרוב הימני האותנטי. הן משרתות בעיקר את עצמן ואת השמאל.