חוקרים את החוקרים‼ אתמול הסתיימה עדותו של ניצב מישנה מומי משולם, החוקר הראשי של תיק 1000 ו-2000.

אין לי ספק שמשולם קבע שיא עד עתה מבין העדים במשפט נתניהו באמירות "לא זוכר, לא יודע, לא מכיר" ובאמירות "לא בדקנו, לא רלוונטי".

משולם, איש זחוח, שבטוח שהוא מנהל בלשונו "בית ספר לחקירות", הפך בעצם תשובותיו לעד הגנה מצוין. הוא לא מכיר צווי האזנת סתר שהוצאו לנתן אשל שיירטו שיחות גם עם נתניהו באופן לא חוקי, הוא לא טרח לקרוא את כתב האישום, הוא לא מתעניין בתקשורת לכאורה – ואחרי כל זה הוא מתפאר שהוא בית ספר לחקירות.

***

הדברים האלה לא נעלמו כמובן מעיני השופטים. אתמול, למשל, תהה השופט משה בר-עם בפניו על האמירות החוזרות שדברים מסויימים בחקירות היו לשיטתו לא רלוונטיים ולכן לא נבדקו:

"אדוני קרא את תמלילי החקירות, את תמלילי השיחות בין נתניהו למוזס, התרענן על החומרים, אפשר לשמוע מאדוני דברים אחרים מ'לא בדקנו, זה לא רלוונטי'. אתה חוקר וותיק, האם אדוני יכול להשיב מה עמדתו המקצועית היום אם הדברים לא רלוונטיים?"

משולם התחמק שוב מתשובה עניינית וככה נראו כמעט כל חקירותיו: תשובות שחוזרות על עצמן מאות ואלפי פעמים. מה שנוח לו הוא זוכר, מה שלא נוח לו הוא לא זוכר; מה שלא נבדק והיה חייב להיבדק – זה בכלל לא רלוונטי; ובכלל – גם אם משולם הכחיש שהיתה תזה או ראיית מנהרה, הוא אישר אותה בעצם תשובותיו הממוחזרות עד לעייפה.

קו ההגנה

קו ההגנה של פרקליטותיו של נוני מוזס, באישום נגדו על הצעת שוחד לכאורה נגד נתניהו, מתחלק לשניים: האחד, בנוגע לשוחד שהוא הציע בדמות סיקור אוהד ב"ידיעות אחרונות" – שזו כמובן שטות – כיוון שמוזס מעולם לא הציע דבר כזה, אלא השיח עם נתניהו היה על סיקור הוגן וסביר.
כל מי שמבין קצת תקשורת מבין שסיקור אוהד ב"ידיעות אחרונות" לנתניהו הוא פרי דמיונם של החוקרים ושל אנשי הפרקליטות.

קו ההגנה בנוגע לתמורה – קידום נתניהו של הצעת החוק המרוככת ל"ישראל היום" כדי לשרת את מוזס היה שמדובר בשיח לגיטימי, בתהליכי חקיקה לגיטימיים וממילא נתניהו התנגד להצעה המקורית.
כמו כן הוכיחו פרקליטותיו של מוזס שהשיח ביניהם לא היה רק סביב בחירות וממילא לא רק סביב סיקור אוהד שחשוב ביותר בתקופת בחירות.
גם העובדה שנתניהו חיפש רוכשים ל"ידיעות אחרונות" סותרת את התזה של הפרקליטות: מדוע שנתניהו יחפש רוכשים ובמקביל ינהל מו"מ לעסקת שוחד?
כמובן שמשולם ענה שאין קשר וזה לא רלוונטי.

זה אכן נכון, אבל ההצגה אתמול של עו"ד נווית נגב, פרקליטת מוזס, כאילו מוזס דאג לעיתונות החופשית ולדמוקרטיה היא די מביכה.
נכון, היא הודתה שמוזס גם דאג לאינטרסים של "ידיעות אחרונות", אבל שכחה כמובן לציין שקידום החוק נעשה במקביל לסיקור מאוד אוהד, והפעם אמיתי, לשורה ארוכה של חברי כנסת שקידמו את החוק – כמו איתן כבל, ציפי לבני, יאיר לפיד ועוד.

השיחות

כפי שכתבתי לא פעם, תיק 2000 הוא קשקוש אחד גדול, הן לגבי מוזס וקל חומר לגבי נתניהו, שהאישום היחיד נגדו שהוא לא דיווח מספיק מהר על "הצעת השוחד".
איש אינו טוען נגד נתניהו שהוא קיבל או הציע שוחד. האישום נגדו הוא שוב תקדימי – דיווח לא מספיק מהיר לשיטת הפרקליטות.

כלומר, הפרקליטות טוענת שנתניהו לא דחה את הסוחט מוזס באופן מידי. למה נתניהו לא אמר "לטיפוס מאוד מסוכן" "לא" על המקום? מדוע הוא המשיך לנהל איתו שיג ושיח כאילו בכוונתו להיסחט? מדוע נתניהו ממשיך לנהל שיח עם מי שמצמיד לו אקדח לרקה?

אלא שהשאלה היא בדיוק הפוכה – אם נתניהו היה מסרב מיד, היה צריך לבדוק את בוחן המציאות שלו. סירוב מידי הוא מעשה פשטני, פזיז ולא זהיר.
בתחבולה תעשה לך מלחמה, כלשון האמירה, לא בפזיזות וקלות דעת. מול סחטן מתוחכם כל כך כמו מוזס, אתה חייב להיות מתוחכם לא פחות.

וזה בדיוק מה שנתניהו עשה. הוא לא התכוון להיסחט; הוא לא התכוון ליהנות "מהגנת" הסוחט בתמורה לדמי חסות; והוא לא קיבל דבר מהסוחט.
מה שנתניהו עשה זה להפיל את הסוחט בפח והוא אכן הפיל אותו בפח. נתניהו הבין שנקרית לו הזדמנות פז להפיק ראיית זהב, שאמורה הייתה להוכיח קבל עם ועולם שקבוצת "ידיעות אחרונות" מונעת מאינטרסים, שלמוזס יש שליטה בחברי כנסת, שמוזס משתמש בעיתון שלו כדי לסחוט ולקדם אינטרסים כלכליים אישיים, שלו ושאין לקבוצת "ידיעות אחרונות" קו אידיאולוגי או הגינות מקצועית.

במסגרת החקירה עלתה השאלה הלגיטימית, מדוע נתניהו לא פרסם את ההקלטות במהלך הבחירות של 2015.
התשובה לכך היא כנראה פשוטה; לפרסום ההקלטות יש מחיר ציבורי משמעותי מבחינתו של נתניהו. אף שנתניהו מעולם לא הקליט בסתר אדם כלשהו, העובדה שהוא עשה זאת בעניינו של מוזס עלולה לגרום לאחרים לתהות האם הוא מקליט גם אותם. לכן, המועד הרלוונטי ביותר לפרסום הקלטת היה לאחר הפסד בבחירות, אז לנתניהו אין מחיר ציבורי לשלם שכן הוא כבר הפסיד בבחירות ויש בעצם פרסום הקלטת כדי להרתיע אחרים מלהצביע בעד החוק – אם וכאשר היה מגיע להצבעה מחדש – שכן כל מי שהיה מצביע בעד החוק היה נתפס כמי שעושה זאת בשליחותו של מוזס.
למרבה המזל, של מוזס, נתניהו ניצח בבחירות 2015 אז התחיל מחול השדים של תפירת התיקים נגדו.

הסיקור

אחת הטענות המגוחכות של הפרקליטות היא, שנתניהו לא סירב מיידית להצעת השוחד לכאורה של מוזס כי רצה לקבל עדנה תקשורתית בתקופת הביניים – תקופת הבחירות – שבין שיחת הסחיטה לבין המועד שבו מוזס הבין שאין בכוונת נתניהו להיעתר לאיומיו.
אלא שהתזה הזו נלעגת וגם לא נתמכת בשום עובדות – הפרקליטות כהרגלה לא טרחה אפילו לבדוק את התאריכים בתזה שלה.

תחילה, לעובדות: השיחות הרביעית והחמישית בין נתניהו לבין מוזס התקיימו ב-4.12 וב-13.12 בשנת 2014, כלומר למעלה מ-90 ימים לפני הבחירות.
לתקופה ארוכה כזו לפני הבחירות – אין כל משמעות מיוחדת לסיקור בתקשורת – זה נצח נצחים במונחי בחירות. מי מנהל מערכת בחירות שלושה חודשים לפני קיומן של הבחירות?

במהלך השיחות ביניהם הציע מוזס שוב ושוב לנתניהו להציע כותבים ימניים והצעות להיות בקשר עם עורכיו של מוזס, אלא שנתניהו לא "קפץ" על ההצעות מיד כשהועלו.
לאמר, ברור שאם כל הסיבה לקיומן של פגישות היא לצורך קבלת השפעה על הסיקור ב"ידיעות אחרונות", נתניהו היה "קופץ" על ההצעה של מוזס מיד כשהועלתה, ולא היה דוחה אותה פעם אחר פעם, כפי שמשתמע מדבריו של מוזס במהלך הפגישות הרביעית והחמישית.

שורה תחתונה: מוזס הציע, יותר מדויק הפציר, בנתניהו להביא כותב מאמרים מטעמו – ונדחה על ידי נתניהו במשך חודשים; מוזס הפציר בנתניהו לקיים קשר ישיר בין ארי הרו לבין רון ירון (עורך "ידיעות אחרונות" בזמנו) וערן טיפנבורן (עורך Ynet בזמנו) – וזכה להתעלמות מוחלטת.

במהלך החקירות גם עלתה הטענה כאילו כתבה שלילית בעניינה של שרה נתניהו הוצנעה בעיתון בעקבות אחת הפגישות עם מוזס.
הטענה הזאת נשללת מדבריו של נתניהו עצמו, שלא ראה בהצנעה הפיקטיבית של הכתבה משום טובות הנאה, אלא להיפך. הוא ראה בכך המשך ניסיונות הסחיטה של מוזס:

נתניהו: אז בוא נדבר רגע על העיתון ועלי, אוקי? אני חושב שזה… שיש שם מעת לעת תקיפות על בני המשפחה שזה דבר שהוא…

מוזס: כן? באמת? אז אני עכשיו חייב בנקודה אחת לענות לך, אתה ראית ביום שישי איך הייתה הידיעה על שרה?

נתניהו: ראיתי, אבל מה ש… תראה זה שאתה מייצר ואחר כך משנה, נו באמת.

מוזס: עוד פעם, I can't win, איפה הידיעה הייתה? אתה ראית באיזה עמוד?

נתניהו: נוני אני לא מקבל את זה, עזוב".

בתשובה לדברים הקשים שראש הממשלה אמר למוזס, ניסה האחרון למלט עצמו בתירוץ הבא – כל כלי התקשורת פרסמו את הידיעה הזאת בבולטות רבה, ואילו אני, מוזס, גרמתי לכך שב"ידיעות אחרונות" היא תפורסם ללא הבלטה

 מוזס: אבל אני אומר בדיוק הפוך: אני… הידיעה הזאת הוחבאה הכי הרבה שיכול להיות מוחבאת, ביום שישי בעיתון… בכל התקשורת… בכל התקשורת שזה ישנו אתה חושב שזה היה טוב שזה לא אצלנו?".

אלא שבדיקה פשוטה הייתה מגלה, שהכתבה נגד שרה נתניהו פורסמה אך ורק ב"ידיעות אחרונות". מעריב, ישראל היום והארץ, לא טרחו אפילו לפרסם אותה במקום שולי.
הארץ לא חשוד באהבה יתרה לראש הממשלה ולרעייתו. הסיבה שהארץ והעיתונים האחרים לא פרסמו את "החדשה המרעישה" בעניינה של הגב' נתניהו היא שמדובר באירוע שולי שבשולי – מני נפתלי ביקש מבית הדין לעבודה לזמן את הגב' נתניהו לעדות. אירוע מינורי לכל הדעות, שספק אם "שווה" ידיעה.

כמובן שהפרקליטות גם לא טרחה לבדוק את אופן הסיקור על נתניהו ומשפחתו ב"ידיעות אחרונות". לו בדקה, היתה מגלה שקבוצת "ידיעות אחרונות" רק הגבירה את התוקפנות נגד ראש הממשלה ובני משפחתו.
כותרת כמו "נתניהו בזיגזג", "הליכוד החדש: ימני יותר, קיצוני יותר", "זה לא הליכוד של מנחם בגין" (בעקבות פרישת לימור לבנת), "מבחן לנתניהו במרכז הליכוד", חברים בליכוד האשימו אתמול את נתניהו בכינוס סוער: הוא גורם נזק לתנועה", "הרצוג ולבני מנצחים את נתניהו" ועוד ועוד.

סיקור עוין בריבוע.