צלילת תיק "הצוללות" (תיק 3000) פרק יא': המשך החקירה של העד שייקה ברקת – הפרוטוקולים מדברים❗

***

השופטת חיימוביץ': מה היה התפקיד שלך במלחמת ששת הימים?

ברקת: קודם כל, הייתה לי היכרות קרובה מאוד עם יצחק רבין, הייתה לי היכרות עם דוד בן גוריון. היכרות זה אנשים שנגעתי להם בידיים, לחצו שלום, וידעו לומר 'שלום שייקה'. וזה דבר לא פשוט, חשוב למקרים חשובים ביותר.
כראש מודיעין חיל האוויר התחלתי לשוטט בכל מיני מקומות. לדוגמה, אמרו לי שחסרים לנו מפות של המזרח התיכון. אני קשרתי קשר עם ראש יחידת המיפוי הבריטית באנגליה, בשביל להבין מה זה.
הוא, שהגיע פעם לביקור לארץ, עזר לרחוץ את התינוק עירא, כשלא הייתי בבית, כשהוא בא לביקור לארץ. נהפכה מערכת יחסים בלתי רגילה, ויום אחד אני מקבל טלפון שאומרים לי, 'אתה מר ברקת?', 'אני מר ברקת'. 'מדברים מהמכס בשדה התעופה, יש פה חצי טון של ניירות עבורך'.
התקשרתי עם המוסד, היו מפות של המזרח התיכון שלא היו לנו, והשגתי אותם אצל הבריטים. והיו לי עוד הרבה מקרים כאלה.

השופטת חיימוביץ': והשאלה הייתה ב-67' היית גם באותו תפקיד?

ברקת: אני ב-67',

גולומב: היית בתפקיד ראש מודיעין חיל האוויר?

ברקת: קודם כל, הייתי ראש המודיעין של חיל האוויר. כך קראתי לעצמי, וכך קראו לי. אבל היה לי ויכוח קשה עם האבא של מודיעין, האלוף אהרון יריב. אני רק הייתי אז סגן אלוף. לא הייתי עוד אלוף-משנה, לא חושב.
היה לי ויכוח, כי אמרו לי 'תשמע, אתה לא מבין בכלל מה קורה, אתה חדש, אתה לא איש מודיעין'. הם היו מקבלים כל יום במעבר ירושלים את העיתון הירדני והיה נפגש איתם מישהו, והם היו גיבורי העולם הזה. אני באלקטרוניקה שלי ובהאזנות שלנו, ובטיפול של REAL TIME INTELEGENCE הבנתי אחרת. והיה לנו ויכוח גדול. ואז, הסתבר לי שמישהו שהיה אחר כך שגריר ישראל בלונדון ונרצח,

גולומב: ארגוב.

ברקת: ארגוב. בא אליי לילה אחד, ושאלתי אותו 'מי אתה?', אומר 'אני נציג משרד החוץ במטה'. היה מתח בארץ. אמרתי לו 'תישאר איתי בלילה'. ביקשתי וקיבלתי רשות ממפקד חיל האוויר מוטי הוד, והרצתי לו את מבצע מוקד על הלוחות עם האמצעים המודרניים שהיו לנו אז. והוא אמר לי 'תשמע, לא יאומן'. אמרתי לו 'הנה, עכשיו הרסנו את חיל האוויר המצרי'.
למחרת בבוקר קיבלתי ממנו פתק, הפתק הזה אני מקווה שמור איתי עד היום הזה. והוא אמר ככה 'לך תעלה ללשכת ראש אמ"ן, יושב שם משה דיין בתדריך. תעשה את מה שאתה חושב'. ועליתי ללשכת ראש אמ"ן בקומה הרביעית, שאלתי 'מי יושב שם?' אמרו 'דיון עם ראש אמ"ן, אתה יכול להיכנס', כי הייתי ראש המודיעין של חיל האוויר. ו'בצד שמאל אתה לא יכול להיכנס'.
אז הבנתי שזו הדלת שאני לא יכול להיכנס, פתחתי אותה, ושם היה דוד כרמון, עוזר ראש אמ"ן ואחד עם ככה רטייה תחת עין. ואז הוא שואל אותי 'מה אתה עושה פה?', אמרתי 'אני אגיד לך מיד מה אני רוצה, ואתם?', הוא אומר לי 'דבר'. איכשהו, אני לא יודע, אבל משה דיין ידע מי אתה. הוא אומר לי 'אתה שייקה ברקת', אמרתי לו 'זה נכון'. ואז אמרתי לו 'מה אתם עושים פה?', הוא אומר לי 'אני מקבל תדריך לרדת לפיקוד דרום, להיות מפקד הפיקוד הדרומי אם תהיה מלחמה, להחליף את שייקה גביש שהיה אלוף פיקוד דרום'. אמרתי לו, 'חבל על הזמן, אנחנו הולכים למלחמה. הם פה לא מבינים שום דבר. לך לרחוב הירקון ליד הבית האדום, יש שמה הפגנה של נשים שרוצות פעילות של צה"ל, ותמנה את עצמך לשר הביטחון של מדינת ישראל'.
ירדנו שלושתנו במדרגות, תת אלוף כרמון, היה עוזר ר' אמ"ן, משה דיין ואני נשרך מאחוריהם. ליד הקומה השנייה עצר, סליחה שאני מפרט אבל זה חלק מחיי.
ליד הקומה השנייה הסתובב משה דיין והסתכל על הדלת, זו הייתה לשכת הרמטכ"ל, והוא הכיר אותה היטב. וירד למטה ושאל 'לאן אני נוסע?', אמר לו דוד כרמון 'אתה נוסע לפיקוד דרום, רכב מחכה לך למטה'. אמרתי לו, ואני לא ממציא את זה היום. אמרתי לו, 'אתה נוסע לרחוב הירקון, ומשם אתה נוסע ללשכת ראש הממשלה כי אתה תהיה שר הביטחון. לא שר הביטחון, שר הניצחון'. במילים האלה.
זו הייתה היכרות מאוד אינטימית ומאוד חשובה, אבל הבנתי שאשכול כראש הממשלה, ואמ"ן עם ההערכות שלו, לא נתקדם מאוד. וחשבתי שמן הראוי, ואז אמא של אשתי ששם התגוררה עם ילדי הקטן אז, שאישה מאוד בעניינים, אמרה לי 'תשמע, מפחידים אותנו. מטוסים, עניינים, מלחמות. מה יהיה?', אמרתי לה 'יהיה בסדר'.
ביקשתי דווקא ממנה עם קרובי משפחה, והודיעו לי בחצות הלילה, 'מחר ב-10 הוא יחכה לך על יד השער'. והאיש חיכה לי על יד השער, היה איש תעשייה, איש אצ"ל. ולקח אותי, ממפקדת חיל האוויר חצינו את אבן גבירול לבית מגורים, קומת קרקע, צנוע מאוד. הדלת נפתחה, מנחם בגין, ראש האופוזיציה פתח את הדלת ואמר 'ברוכים הבאים'. האיש שהביא אותי לשם אמר 'בזה סיימתי את תפקידי', ומנחם בגין, ישבנו בסלון.
אגב, ישנו בית בגין בירושלים, הייתי שם בביקור עם אשתי לפני הרבה שנים ואמרתי לה 'אמאל'ה', ככה אני קורא לאשתי, סליחה על פתיחות הלב. אמרתי לה 'אמאל'ה, בדיוק ככה נראה הסלון של מנחם בגין'. ונתתי למנחם בגין סקירה מודיעינית עד הסוף, ואמרתי לו 'תלך לראש הממשלה ותצטרף לליכוד לאומי, לאיזה משהו שיהיה ביחד'. ומאיפה אני יודע את כל הדברים האלה? אמרתי לו 'אתה יכול', הוא מכיר אותי, ואתה יכול להגיד לו, ללוי אשכול, ואתה יכול לומר לו ששמעת את זה משייקה ברקת, ראש המודיעין של חיל אוויר. והוא הלך.
ככה קמה ממשלת האיחוד הלאומי. וככה גם להבין על ההיכרויות שהיו לי עם ראשי המדינה, שאני לא הייתי צריך מתווכים. אבל לקראת, לא לקראת, אחרי המלחמה היה נשף הניצחון הגדול בירושלים במלון דיפלומט.

גולומב: אז בעצם במלחמה עצמה, אתה היית בעצם במבצע מוקד,

ברקת: מבצע מוקד הידוע, בעולם הגדול למדו אותו.

גולומב: או-קיי.

ברקת: דרך אגב, אז היה בידינו, אני לא יודע אם סיפרתי על המיג 21 שחזרנו לירדן,

גולומב: כן, סיפרת.

ברקת: המטוס הזה היה ידוע לנו כאויב, והכרנו אותו לפני ולפנים. האמריקאים באו לבקש אם אפשר לעשות עליו סיבוב. היינו הרבה קדימה מהעולם המערבי.

גולומב: אז בוא נתקדם, נגמר מלחמת ששת הימים, אתה באיזה תפקיד? באיזה דרגה?

ברקת: אני בסך הכל בששת הימים הייתי רב-סרן,

גולומב: כן.

ברקת: אבל צריך להבין, אנשים כמו ראש הממשלה, כמו משה דיין, יכולתי להרים אליהם טלפון ולהגיד 'מדבר שייקה'. לא הייתי צריך 'איזה שייקה'. הכירו גם את קולי, וזה היה דבר ברור.

גולומב: אז בוא נתקדם לקראת מלחמת יום כיפור, מה התפקיד שלך?

ברקת: לא זוכר אם אמרתי את המשפט הזה, אבל אמרתי אותו. 'אתה לא תהיה שר הביטחון, אתה תהיה שר הניצחון'. אם אמרתי ואני חוזר על זה, זה רק מראה שזה דפוק לי בראש לכל העניין.
אני יצאתי ללימודים בירושלים. היכרויות היו לי בכל העולם, בארצות הברית, באנגליה, בצרפת, אם לא למעלה מזה.

השופטת חיימוביץ': ואז השאלה הייתה, מה היה התפקיד הבא שלך בחיל האוויר?

גולומב: כן.

ברקת: הייתי ראש המודיעין של חיל האוויר כפי שאמרתי, מוכר וידוע, זה לא בשביל להשוויץ, עברתי את הגיל הזה. מוכר וידוע בעולם הגדול, כולל בבריה"מ. הייתה לנו עוזרת בבית מאוקראינה שאחיה בא לבקר, והוא שאל אותה 'את מכירה מישהו ברקת?', והיא אמרה 'כן, זה האיש שאני הולכת בבוקר לעבוד אצלו'. הוא היה קצין, ובאקדמיה למדו את שייקה ברקת.

גולומב: אז התפקיד הבא שלך, בעצם בוא נתקדם לקראת יום כיפור, איפה אתה נמצא? מלחמת יום כיפור, 73'.

ברקת: היה לי ויכוח גדול עם אמ"ן ועם ראש אמ"ן. לי הייתה הערכה שאנחנו, עומדים לתקוף אותנו ביום הכיפורים. מי שעמד לצידי, אבל באמת, זה היה ראש המוסד, זה היה ראש השב"כ, שעמדו די לצידי אבל, וגם הכרתי את כל האנשים. יכולתי להרים טלפון להוא ולזה.

גולומב: מה התפקיד שלך ב-73'? מה התפקיד שלך?

ברקת: ראש המודיעין של חיל האוויר.

גולומב: כן, אבל אתה נספח, אתה עובר לארצות הברית אני מדבר, על ארצות הברית.

ברקת: לא, עוד לא. הייתי שם דבר בעניין הזה.

השופטת חיימוביץ': אדוני, כמה שנים היית בתפקיד הזה של ראש המודיעין?

ברקת: 5 שנים אני חושב.

השופטת חיימוביץ': ואחר כך?

גולומב: ואחר כך, אחרי שסיימת את התפקיד?

השופטת חיימוביץ': כשסיימת את התפקיד הזה, איזה תפקיד קיבלת?

ברקת: הבן שלי בחדר.

גולומב: כן.

ברקת: אני יכול להיעזר בבני הבכור?

השופטת חיימוביץ': אגב, אפשר להיעזר גם בוויקיפדיה.

גולומב: היית ראש מודיעין בין השנים 1965 עד 70', ואז,

ברקת: יצאתי ללימודים.

גולומב: ואז פיקדת על בסיס חיל האוויר בחצרים בין 70' ל-73'.

ברקת: נכון. קודם כל, שמי היה ידוע לכל השלטונות והדרגים בארץ, והייתי באופן לא צנוע אומר גם בארצות הגולה, גם כולל ברית

המועצות ובמקומות אחרים. תרשי לי גברתי עוד שנייה להתאפס.

עו"ד ניר: גברתי, אני אבקש שהעד יבהיר איזה מסמך הוצג לו ע"י בנו במהלך ההפסקה ועל איזה נושא הם שוחחו, כי אני שמעתי במו אוזניי שבנו אומר לו 'אם ישאלו אותך ככה, תגיד ככה'. אז אני אבקש שיובהר איזה מסמך הוצג לו, ועל מה הם שוחחו.

גולומב: אני אומר לגברתי, דבר ראשון אנחנו בכלל לא הגענו בחקירה הזאתי לגוף האירועים, כאשר הוא יכל להגיד לו ולהציג לו איזה מסמך שהוא רוצה, כי עוד לא התחיל בכלל העדות.

עו"ד ניר: העד הוזהר אבל.

גולומב: אז מה?

עו"ד ניר: אז מה אם הוא הוזהר?

גולומב: רגע, תן לי להגיב.

השופטת חיימוביץ': עו"ד ניר, תן לחבר להשיב.

גולומב: אומר לגברתי,

השופטת חיימוביץ': בוא נעשה את זה קצר אדוני.

גולומב: לפני הדיון הבאתי לו את ההודעה שלו כדי להתרענן, זה היה בידו לפני זה, ועכשיו כבר המסמכים נמצאים בידינו, וביקשנו שיחזירו לנו את המסמכים, את ההודעה שלו.

עו"ד ניר: מתי?

גולומב: עכשיו בהפסקה.

עו"ד ניר: אז במהלך ההפסקה,

גולומב: זה לא מה שהראית לו? אז אני טועה.

השופטת חיימוביץ': רבותיי, סליחה. ככל שהסנגור אבקש לחקור את העד, הוא רשאי לעשות זאת. ישאל אותו מה שהוא רוצה, אפשר להמשיך בחקירה ראשית.

עו"ד ניר: אנחנו רק מבקשים שמעתה ואילך הבן שלו לא יעזור לו.

השופטת חיימוביץ': אעביר את הדברים.

עו"ד ניר: עם כל הכבוד שהתביעה אומרת 'אז מה אם הוא הוזהר', חברי אמר והוא והוקלט, אנחנו לוקחים את זה בכובד ראש.

השופטת חיימוביץ': אדוני, אני אזהיר אותו אחר כך עוד פעם וגם את הבן שלו, ובכל מקרה אנחנו עדיין בשלב,

עו"ד ניר: בסדר גמור.

השופטת חיימוביץ': עדיין בשלב של ההיסטוריה, כך שבשום,

עו"ד ניר: בסדר גמור.

גולומב: תודה לעו"ד ניר. נמשיך. אז עכשיו בוא באמת נתקדם בתחנות החיים, ממש ממוקד. אז עכשיו אתה בעצם מפקד חצרים. בוא תספר כמה מילים ונתקדם. באיזה שנים זה היה, אתה זוכר? בין השנים 70' עד 73'?

ברקת: עד 73' הייתי מפקד חצרים. היו כמה דברים חשובים שלקחתי איתי משם, ואחד מהם, אחרי מה שקורה בארץ, לא פוליטיקה. בחדרי התדריכים שלנו היה תמיד שלט שכתוב "תאונות אינן קורות, הן נגרמות".
וזה לפיד שאני לוקח איתי על כל מיני דברים שקרו, לא קרו. צריך לדעת מה קרה, ומה נגרם. ולקחתי איתי נכסים מאוד רציניים מבחינת עבודה עם אנשים.

גולומב: מה קורה אחרי שאתה מסיים להיות מפקד?

ברקת: לא רוצה לומר על קודמיי ועל מה שהיה, אבל אני רק אומר שאשתי ואני עברנו לגור בבסיס וביקרנו בקיבוץ חצרים, שהוא היה בגרעין צופים של אשתי. וכשבאנו אליהם, שאלו 'מה קורה?', אז היא אמרה 'שייקה העבירו אותו בסיס. לא אמרה למה'. אז הוא אמר 'תיזהר, הגיע לשם מפקד קשוח, שמור על עצמך'. וזו האמת, כי אני לא אפרט כאן, זה לא חשוב כרגע לזה, אבל הייתי קשוח מאוד בסדר, במשמעת.
רק במשפט אחד, אריק שרון שהכרנו אחד את השני היטב אמר לי 'תגיד לי, מה אתה עושה שם?', אמרתי לו 'מה קרה?', הוא אומר 'לפני השער החיצוני של הבסיס, הנהג שלי תמיד עוצר את האוטו, מחכה כמה דקות וממשיך לנסוע'. שאלתי אותו 'מה זה אומר?', 'יש משוגע בבסיס הזה, המפקד, שאם עוברים את המהירות או אם עושים דברים, אוי ואבוי לי'. זה היה שמי בנגב אם אפשר לומר ככה אז.

גולומב: אז סיימת להיות מפקד חצרים, לאיפה אתה עובר?

ברקת: ואז קודמי בבסיס היה ג'ו אלון, והוא נרצח בוושינגטון. והיה די טבעי כנראה, השלטונות החליטו שאני אסע לוושינגטון למלא את מקומו, בעיקר בגלל ההיכרות שהייתה לי עם ארצות הברית כראש מודיעין חיל האוויר. הייתי בן בית בארצות הברית מבחינת השלטונות.

גולומב: אז באיזה תפקיד אתה, איזה תפקיד מילאת שם?

ברקת: ואז שלחו אותי לשם להיות עוזר נספח ים עוזר, נספח פה, עוזר נספח שם. עוזר. הגעתי לוושינגטון, והנספח היה שמה מוטה גור. מאוד מפורסם היה בשם 'הר הבית בידינו', אבל ההמשך היה המשך משונה, מצאתי, את עצמי ממלא מקום נספח צה"ל בארצות הברית, הייתי בדרגת רב-סרן, אני חושב. סגן-אלוף. ובגלל הרקע שהיה לי במודיעין, וושינגטון לא הייתה זרה לי. לא הייתה זרה לי, כי כראש מודיעין חיל האוויר אמרתי לכם, קיבלתי פעם מפות של המזרח התיכון מאנגליה, והיו לי קשרים בארצות הברית.
מערכת המודיעין, הייתי מאוד מקובל אצלם. אני אגזים ואגיד מהודו ועד כוש. גם מטייוואן הגיעו אלינו אנשים, האנשים להכיר אותי ולדעת מה אני מסוגל ואיך עושים דברים טוב יותר. ואני חוזר לארצות הברית, אנחנו שם תקופה קצרה, בני היקר שיושב פה, הוא היה עם אמא שלו ואבא שלו, ועוד אח בבית הכנסת ביום הכיפורים. ואנחנו יושבים בבית כנסת ביום הכיפורים, ואני מקבל שליח שאומר לי לצאת החוצה, ואני יוצא החוצה ואומרים לי 'תשמע, זה השגרירות'.
אספתי את המשפחה, הם נסעו למלון, עוד לא היה לנו מקום יציב וקבוע, רק במלון, כי ג'ו נרצח, קודמי בוושינגטון. והבית שלו שהכרתי בשכונה טובה ונחמדה, שלטונות הביטחון האמריקאים לא נתנו לי.
בכלל הייתה לי בעיה, כי ביקשתי לא לנסוע עם אוטו ולא אשתי, עם פלייט CD דיפלומט. רציתי מספר רגיל, ולא אישרו לי את הדבר הזה. אשתי שהייתה ד"ר במתמטיקה בהצטיינות יתירה באוניברסיטת ירושלים, התקבלה לעבודה באוניברסיטה שהייתה לידינו בוושינגטון.

השופטת חיימוביץ': אז היינו בטלפון שהתקשרו אליך לבית כנסת, הוציאו אותך מהבית בכנסת, כן.

ברקת: אז התקשרו מהמשרד. הגעתי, הם נסעו הביתה. אני הגעתי למשרד, והיה לנו שום טלפון ממוסך עם רשת, שלא יוכלו להאזין לנו האמריקאים ושאלתי 'מה קורה?', אז לאן אני אתקשר? לדובר צה"ל. אז דובר צה"ל אמר לי 'עזוב, הכל בסדר' ואז אני מתקשר לאשתי, ואני אומר לה, היא אומרת 'אבאל'ה, הגענו עכשיו לחדר במלון, וראינו בטלוויזיה' אבל לא היו הרבה ערוצים, 'ראינו בטלוויזיה את המצרים חוצים את התעלה', והאישה הזאת מבינה על מה היא מדברת.
אגב, היא הייתה באמצעי לחימה והייתה שותפה סוד בדברים שלקח לי זמן להגיע לסודיות הזאת, והיא אומרת לי. התקשרתי עוד פעם לדובר צה"ל, אמר לי 'עזוב, אשתך היא לא מבינה אנגלית'. ואז הבנתי שהמצב לא טוב.
היא אמרה לי מה שקורה. מאין יבוא עזרי? לא עבר זמן רב, והשגריר שמחה דיניץ אומר לי להצטרף אליו לפגישה בבית הלבן, ולמה לא מוטה גור? הוא היה הנספח, אני הייתי עוזר נספח אוויר וים. הוא אומר לי 'אתה יודע למה'.
מוטה גור, בלי לדבר עליו, מנוחתו עדן, אבל הוא הצליח להעליב מאוד את שלזינגר שהיה שר ההגנה, והוא הפך להיות בעצם בלשון הדיפלומטית 'פרסונה נון גרטה' שאיש לא רצה לראות אותו בין השלטונות.

גולומב: אז אתה מצטרף אליו, לשמחה דיניץ, לבית הלבן.

ברקת: אני מרים טלפון ומבקש לשוחח עם מפקדת חיל האוויר האמריקאי. הייתי בן בית שם. אחרי ששת הימים הייתי מאוד מקובל, והכירו אותי ב-CIA, ב-DIA, בשלטונות, בחיל האוויר, באיפה שתרצו. שייקה ברקת, ידעו מי זה שייקה. ואני מנסה ומגיע לטלפון הישיר של מפקד חיל האוויר האמריקאי, ואני אומר שאני רוצה לפגוש אותו.
זה לא אותו, זה הלשכה, אז אמרו לו 'WE WILL CALL YOU BACK'. זה סיסמה יפה מאוד שאדם יכול לחכות עד אחרית הימים, ואין לי אפשרות. סיפור אנקדוטי שלא שייך לפוליטיקה, אבל הוא מעניין, מה זה בני-האדם והיכרות של בני-האדם.
מסדרי הכנפיים הכי מפוארים שראיתי בחיים תמיד היו בחצרים. ויום אחד טלפון מנשיא אוניברסיטת תל אביב או סגנו, שמתקשר ואומר שיש לו אורח שיחד למדו ב-MIT והוא מבקר בארץ ורצה לבקר בחיל האוויר ולא נותנים לו. מה עושים עם זה? אמרתי 'תתקשר למיקי הביתה, כי מיקי אז הרצתה באוניברסיטת תל אביב'.
הסיפור הפשוט, האיש הזה היה המדען הראשי של חיל האוויר האמריקאי, היה ממתכנני ה-B1, המפציץ הכי מפואר שהיה להם, והוא עכשיו הפך להיות אזרח, מרצה ב-MIT. אז ביטלו לו בדובר צה"ל את הביקור בבסיס של חיל האוויר. אמרתי, לאברבנאל קראו לסגן הנשיא בתל אביב, אמרתי לו 'שלח אותו אלינו'. והוא הגיע לבסיס, ואמרתי לו, 'לא יכול להיות יותר טוב, יש לנו פה עכשיו חזרה למסדר הכנפיים. הכיסא שאתה יושב עליו, ישב מחר נשיא המדינה, הרמטכ"ל, לא יודיע מי שיהיה', והוא ראה את כל החזרה שהייתה, ואחר כך למשרדי לכוס קפה. ואז הוא שואל אותי 'מה זה התמונה הזאת על הקיר מאחורי שולחני?', ואני אומר לו 'זה המיג 21, אבל לא חשוב, תראה מעל, הוא טס מעל מצדה'.
אז הוא שואל אותי 'מה זה מצדה?', אז אני מספר לו ואומר לו 'מצדה לא תיפול שנית'. וזהו, ואז הוא חזר לתל אביב, והרמתי טלפון לדובר צה"ל ושאלתי את מפקדת חיל האוויר אם אפשר, יש לי פה עוד אורחים, להטיס אותו בהליקופטר אבל לעבור דרך המצדה. וקיבלתי את האישור, והוא נחת.
אני חוזר לוושינגטון עכשיו, ואני מרים טלפון ולא עונים לי, 'THEY WILL CALL YOU LATER', ואז מהביטחון מודיעים לי, יום אחרי זה, מהביטחון שיש מעטפה. אמרתי 'תפתחו, תראו מה זה'. אמרו לי זה מפרופסור אחד מ-MIT ויש שם צילום.
הביאו למטבח והוא כותב (אנגלית), וכל הטלפונים הניידים וכל מה שצריך, והרמתי טלפון, ואמרתי לו, דרך אגב, בני מכיר אותו היטב, ואשתו של בני מכירים אותו היטב. אם אני לא טועה, והוא פה יגיד לי 'לא, לא אבא', ירח הדבש שלהם שהיו בבוסטון איפה שהיו, התארחו בביתם.
הפכנו להיות כמו משפחה. והוא שאל 'WHAT CAN I DO FOR YOU?' ואמרתי לו, תסגור. אני חושב ששתי דקות עברו שקיבלתי טלפון ממפקד חיל האוויר האמריקאי או ממישהו בלשכה שלו, שאמרו לי 'אתה מכיר את הדרך?', אמרתי 'כן, דרך איזה שער? אמרו לי 'GATE 5', הגעתי לפנטגון והגעתי אליו.
אני חושב שבשביל מזל, באמת צריך הרבה מזל, ואז עוד לא היו מסכים, אבל היה שם משהו מאוד מפואר. קומה וחצי מעל התקרה נפתח מסך בכפתור אלקטרוני, ועליו היה כל מערך האמריקאי בארצות הברית ובעולם הגדול, ואז אומרים לי 'תסתכל, יש לנו שתי טייסות פנטום בלבד. מה אתה רוצה? וזאת בטאיוואן, וזו בזה'. אמרתי 'אני רוצה את זאת מהמודל הכי חדשה שיש'.
חזרתי לאן שחזרתי, אני לא יודע מה היה קודם ומה היה אחר כך, כי השגריר אמר לי 'תתלבש, נוסעים'. לבשתי על עצמי עניבה וירדנו לרכב ונסענו. כשנסענו כבר שאלתי אותו 'לאן נוסעים?', אז הוא אומר 'לבית הלבן'. 'מה נעשה שם?', הוא אומר 'לפגוש את הנשיא ניקסון', אמרתי לו 'והנספח?', אז הוא אומר 'אתה יודע, הפך להיות פרסונה נון גרטה'. בעצם אדם לא מקובל. ואני, שייקה ברקת, משכונת פלורנטין, מוצא את עצמי בבית הלבן בשולחן ארוך, נשיא ארצות הברית יושב בראש השולחן וסביבו כל אוהדי ישראל ועוכרי ישראל.
אני אומר עוכרי ישראל, כי זה היה איש שאחר כך נתקלתי בו וקראו לו קיסינג'ר, ואמרתי לו 'שלא תעז בחייך לגעת במדינת ישראל', אבל זה כבר אחרי שהיו לי כבר שרירים יותר חזקים.
ועבר הלילה, ודיברו שם איך אפשר לצבוע זנבות של מטוסי אל על בצבע ירוק, בצבע אדום, בסמלים אחרים, כדי שלא יראו שמטוסי אל על שיבואו לקחת ציוד מבסיסים צבאיים. הפכתי להיות המנהל של הרכבת האווירית מארצות הברית לישראל. במילה אחת נאמר.

גולומב: אז זה שאתה היית שם במקום הזה, ובוא נתקדם קדימה.

ברקת: בבקשה. בכל אופן, אפילו הייתי אומר מרגש מכל הבחינות. אני רוצה לספר אנקדוטה קטנה של בני-האדם. הייתי מאוד נרגש, 1-2 בלילה, ואני אומר לשגריר דיניץ, 'השגריר', אני כזה פולני, 'אני צריך לשירותים'.
הסבירו לי שאם פה אני אצטרך שירותים בגלל גילי או בגלל לחציי, אני אפנה לכבוד השופט וישחררו אותי. ואז הוא לא שומע. אמרתי לו 'שמחה, אני צריך להשתין'. ושום דבר לא היה, אז הרמתי את האצבע.
והנשיא ניקסון הסתכל עליי, והעלה אותי ב-3 דרגות, ואמר לי 'ג'נרל מה עכשיו?', אמרתי לו (אנגלית). היו לו ידיים גדולות, זה אני זוכר מניקסון, דפק על השולחן ואמר (אנגלית). אני הייתי האחרון במשתנת הגברים בתור. לכולנו יש כליות, לא לכולנו יש שכל. אבל אנחנו סך הכל בני-אדם, וזה היה לי לקח חשוב לכל ימיי להרבה דברים שעברתי בחיים.

גולומב: בואו נתקדם עכשיו. עכשיו אנחנו בעצם, סיימנו יום כיפור, המלחמה מסתיימת, אתה משתחרר?

ברקת: הרכבת האווירית יצאה מישראל ואני חושב שהיא הצילה אותנו לא מעט.

גולומב: עכשיו בעצם, מתי השתחררת מצה"ל ובאיזה דרגה?

ברקת: מה שקרה אז, הייתה פגישה בוושינגטון שאליה הגיע משה דיין, גולדה מאיר, והייתה ארוחת צהריים בביתו שלו של השגריר. ואז משה דיין אומר 'איפה אפשר לשתות פה קפה בשקט?', אז השגריר קפץ 'לא, לא, דיברתי על שייקה'.
בקיצור, אמרתי לו 'נודיע לאנשי הביטחון גם הישראלים, גם לאמריקאים', ובחרתי מקום שרואים ממנו את כל וושינגטון, העל יד פסל איבוג'ימה, מי שמכיר את ההיסטוריה של ארצות הברית, וזו מסעדה לבנונית. והוא אמר לי 'אין לי בעיה'.
שומרי הראש מכל הכיוונים הגיעו לשם, פינו את המסעדה, ומשה דיין ואני ישבנו לארוחת צהריים שלא אכלנו כלום, לקפה שאני לא זוכר אם שתינו, לשיחה שהוא לא פתח את הפה. חשוב מאוד בהיסטוריה שלי, כי הוא ישב והסתכל עליי, הסתכל עליי, הסתכל עליי. כאילו אומר 'טעיתי, הייתי צריך לשמוע בקולך', כי לא סיפרתי לכם גם על העלייה לרמת הגולן וכל הדברים שאני דחפתי.

גולומב: או-קיי.

ברקת: וחזר לארץ, ו-3 ימים אחרי זה קיבלתי בדואר הדיפלומטי דרגת תת אלוף. אני אגמור עם משה דיין, כי אחרי הכל, בוקר אחד צלצל הטלפון בביתנו, האמא של הבן שלי מיקי, שאמרתי לכם, אנחנו את כל השנים האלה יחד, 74 שנים. אומרת לי 'מצלצלים מביתו של משה'.
אני תמיד קראתי לו 'אדוני השר', ואמרו שהוא נפטר, והמשפחה מבקשת, מייעצת שתבוא. התלבשנו, שבת ב-6 בבוקר, נסענו לצהלה. הייתה שם אשתו הראשונה ואשתו השנייה ובתו. אני הכרתי את המשפחה היטב. ואמרו לי 'הוא בחדרו'. אני אומר את זה, כי לי זה חשוב. לא להיסטוריה, לא למדינה, לי זה חשוב. ואמרו לי 'הוא בפנים'. פתחתי את הדלת, וראיתי את משה.
זה היה בלי רטייה, קר, וזו הפעם הראשונה שלא אמרתי לו 'אדוני השר'. אמרתי לו 'משה, משה'. וכך נפרדנו. בשבילי אלה חוויות, שבשביל מה חי בן-אדם אם לא בשביל החוויות? וכך נפרדתי ממשה דיין.

גולומב: עכשיו בוא נחזור, מתי השתחררת בעצם מצה"ל?

ברקת: בעצם אחרי הרכבת האווירית ואחרי כל מה שקרה, ולא זכרתי את זה, חזרתי לארץ. ואז האמריקאים נתנו כסף לבסיסים לבנות בחיל האוויר, ואני הייתי בעיות בריאותיות בתל השומר אז, עם גב, אני לא יודע מה שהיה לי, ופנה אלי מישהו מהחברה להשקעות של בנק דיסקונט, והוא אמר לי 'תראה, התקשרו איתנו האמריקאים.
רוצים לבנות פה בסיס יחד איתנו. אחד מהבסיסים שבנו בכסף האמריקאי, אתה מכיר אותם, אתה מוכן, יש לך מיטה במטוס אל על. אתה טס לארצות הברית ומטפל לנו בעניין'. הגעתי לארצות הברית, אני לא רוצה להתרברב, אבל אני מכיר אנשים גם לפי הפנים שלהם, כמו האיש שישב על ידי, שלא רציתי לספר את סודות המדינה. ואז אני מגיע לארצות הברית, פוגש חבורה של משרדים, מלא ספרים, מלא, מלא, כל הדברים היפים האלה. והם אומרים, והם כבר קיבלו חצי מיליון דולר, זה הסכם שהם קשרו עם החברה להשקעות של בנק דיסקונט.
משהו לא הריח טוב, ואני יושב איתם בישיבה הזו, מספרים לי איך הם יבנו שדה התעופה, ואני רואה שם איזה בחורה נחמדה, אני שואל את 'איפה את הערב'? (אנגלית).
נפגשתי עם הבחורה הזו, אמרתי לכם, אני די קורא פרצופים. ובילינו ערב מאוד מעניין. לא שלו ושלה, אלא לעניין. ואני הבנתי שכל המשרד המפואר הזה, זה פייק אחד גדול. אין להם מושג במה הם קראו, אבל יש להם 500,000 דולר בכיסם. 500,000 דולר זה חצי מיליון.
אנחנו מדברים היום על תקופה אחרת. וחזרתי לארץ, ואמרתי לבנק דיסקונט, לא היה לי לוח, דיברתי עם ההנהלה שם, עם האחים רקנאטי, כי הדוד של מיקי היה בחברה להשקעות של בנק דיסקונט ולא רציתי אותו מעורב בעניין הזה. ואמרתי להם 'זה הכל פייק'. שאלו אותי, 'אתה חושב שתוכל להוציא את הכסף?', אמרתי 'אני חושב שכן'. ונסעתי לארצות הברית, אני אקצר את הסיפור, 500,000 דולר הוחזרו לחברה להשקעות של בנק דיסקונט. והייתי גיבור היום שם, ואז שאלו אותי 'מה אתה עושה? השתחררת. מה שאתה רוצה תעשה'.
אז עשיתי הקמתי חברה לכל מיני מסחר בין-לאומי, אז הייתי פה והייתי, ושום דבר לא הצלחתי. בכל דבר אמרו לי 'רגע'. אז בא אלי מישהו, אמר לי 'תשמע, טויוטה זה רכב יפני. אני הייתי נציג טויוטה באיראן. אני שמעתי עליך, ושמעתי עליך גם מהאיראנים. הייתי בן בית באיראן. רק שתבינו, בתקופה שהייתי ראש מודיעין חיל האוויר. ובוא נביא. אמרתי '100%, נייצר סוכנות של טויוטה'.
באתי לחברה להשקעות, אמרו 'לא, יש לנו שותפים בחברה להשקעה בבנק דיסקונט, האחים קרסו והם סוכני רכב, אז זה לא עובד'. אז ניסיתי, בכל דבר לא הצלחתי ונכשלתי. ואז מישהו הכיר לי, ואמר לי 'בוא'.
נקצר את הסיפור, הכרתי בחור מגרמניה, ואמר לי 'תשמע, עובדים פה'. עשינו מסחר בין-לאומי, בשום פנים ואופן לא משהו שכרוך או מתקרב לנשק. הכל היה בחקלאות, ביצוא חקלאי, בדברים מהסוג הזה. אבל אז איכשהו נודע לי שמדברים על צוללות.
כיוון שהייתי מחובר, הכרתי די הרבה אנשים שם, הכרתי הרבה אנשים בעולם והכירו אותי, זה יותר חשוב.