צלילת תיק "הצוללות" (תיק 3000) פרק יב': המשך החקירה של העד שייקה ברקת – הפרוטוקולים מדברים❗

***

ברקת: ועכשיו אני חוזר לגרמניה, נפגשתי עם מי שנפגשתי. ואמר לי 'תשמע, יש התעניינות במדינה שלך, בנושא ששמו צוללות'. אמרתי 'לא מתעסק בתחום הזה, אני איש אוויר'. אבל פחות או יותר למדתי לעשות, ואז למדתי שיש מספנה אחת בצפון, מספנה אחת יותר בדרום, שתי מספנות.
בדקתי את הדברים ובאתי למשרד הביטחון. אז אמרו לי 'תשמע, לא צריך אותך'. אמרתי 'לא צריך'. וכעבור זמן לא ארוך, פנה אלי אדם בשם אברהם אורן שהיה איש חשוב מאוד ברכש במשרד הביטחון. אני אקצר את הסיפור, כולל שר הביטחון, הוא גר בסביון, היה ד"ר,

גולומב: משה ארנס?

ברקת: משה ארנס. שהכיר אותי בנסיבות אחרות, ואמר 'תשמע, לא צריך אותך, לא צריך כלום'. ובכל אופן, כעבור איזה זמן, פגש אותי מי שפגש אותי. זה היה באמת אברהם אורן, ואמר לי 'אתה יכול לעזור לנו בגרמניה'.
היו לי שום מערכת יחסים אחרת, דיברתי כבר גם גרמנית, ואקצר את הסיפור, הפכתי להיות יועץ של הגרמנים בדברים האלה ששמם צוללות.
יותר מזה, אני גם נתתי לגרמנים איזה עצה קטנה שאמרה, 'אתם מתחרים ביניכם, עם המערכת הזו ועם המערכת הזאת. למה שלא תתאחדו ותבנו צוללת שתהיה צוללת הגונה?'

גולומב: להתאחד?

ברקת: עוד דבר, שביקשו ממני השלטונות כעבור זמן ולא חשוב מה, אני מקדים מאוחר למוקדם, לעבור לגרמניה.

גולומב: השלטונות איפה ביקשו ממך?

ברקת: בארץ. היו לי מערכת יחסים, הכל התחיל עם המודיעין. אנשי מודיעין, הגרמנים, הכירו אותי. הייתי פירמה בעולם המודיעיני. גם בטאיוואן, וגם בברית המועצות.
אני אומר את זה כי אשתי ואני נסענו בטיול מאורגן לבריה"מ, שמו אותנו בחדר. סיפורים, אבל אני יכול פה עוד.

גולומב: אז רגע, בוא נתמקד באירוע הזה.

השופטת חיימוביץ': אם אפשר, אתה יכול למקם אותי בבקשה בשנים? על איזה שנים אנחנו מדברים עכשיו?

ברקת: על איזה שנים?

השופטת חיימוביץ': בערך, כשהתחיל העניין שלך עם הגרמנים.

ברקת: 73' היה יום הכיפורים, נכון? 76'-77'.

השופטת חיימוביץ': אחרי יום הכיפורים אתה השתחררת מהצבא.

ברקת: כן.

השופטת חיימוביץ': מתי השתחררת מהצבא?

גולומב: לא, אתה השתחררת,

עו"ד ניר: רגע, תן לו להשיב.

השופטת חיימוביץ': אם הוא לא יזכור, אז תגיד שאתה לא זוכר.

עו"ד ניר: כן, בדיוק.

השופטת חיימוביץ': ואם הוא לא יזכור, התובע יזכיר לך. מתי השתחררת מהצבא? אתה זוכר באיזה שנה? אם לא, אז התובע יזכיר לנו מתי הוא השתחרר מהצבא.

גולומב: אם אני מבין נכון, אתה השתחררת מהצבא בשנת 77'. השתחררת מהצבא שקיבלת הצעה לשלומציון, ובסוף ויתרת עליה.

ברקת: כן.

גולומב: אז זה 77', אחר כך ארצות הברית זה עוד כמה שנים, נכון? עם השדות התעופה, שסיפרת לנו.

ברקת: כן.

גולומב: אז זה עוד כמה שנים, אז בעצם מתי התחילו לדבר איתך על הצוללות? אתה זוכר בערך? אם לא, אז אני אזכיר לך.

ברקת: שנה להצביע אני לא,

השופטת חיימוביץ': או-קיי, אז התובע הזכיר,

גולומב: הוא אמר בהודאה שזה בסביבות שנת 88' דיברו איתך על הצוללות.

השופטת חיימוביץ': בסדר.

גולומב: ואז בוא נתקדם, בוא נעשה את זה מסודר. אתה ידעת, אמרת לנו מקודם שבאותה תקופה יש שתי מספנות, נכון? אתה זוכר את השמות?

ברקת: כן, הייתה (גרמנית), בצפון והיה מספנה של TNC אני חושב, שהייתה,

גולומב: HDW.

ברקת: HDW בצפון.

גולומב: ו-TNCW שנמצאת ליד גבול הולנד, נכון?

ברקת: לא, שנמצאת בקיל.

גולומב: או-קיי, בסדר. שתי מספנות, זה פחות משנה. עכשיו, ואז אתה מספר שהתחברת שמה, זה פחות או יותר כבר סיפרת לנו.

ברקת: כבר הכרתי את המספנות. אני רק רוצה להגיד על החוצפה שהייתה לי, על ההעזה שהייתה לי, תקראו לזה באיזה שאפשר אתם רוצים. מנכ"ל המספרה של HDW אמר לי 'שהמיסוי אצלנו גבוה מאוד'.
שאלתי אותו 'מי שולט פה על העניין?', אמר לי 'העירייה'. אמרתי לו 'ומי ראש העירייה?', אומר 'זאת אישה, ראשת העיר'. אני נפגשתי עם ראשת העיר של קיל, ודאגתי לזה שיורידו לתקופה מסוימת את המיסוי על המספנה. חוצפן.
גם אמרתי לנשיא שאני צריך לשירותים. אנחנו בסך הכל בני-האדם. והייתה לי שם, הפכתי להיות כזה איש מאוד חשוב בכלכלה הגרמנית. לא שעשיתי משהו עם זה, אבל היית ידוע בציבור. כך נקרא לזה.

גולומב: או-קיי, אז בוא נעשה קצת סדר. את מי ביקשו, זאת אומרת, איזה קשרים בעצם יצרת בין המספנות לבין ישראל?

ברקת: אני רוצה להגיד שמבחינה היסטורית, צוללות לא היו דבר זר לי. הצוללת הראשונה שהגיעה למדינת ישראל, ואז הייתי במבצעים של חיל האוויר ואשתי הייתה באמצעי לחימה של חיל האוויר, הוזמנו לטקס בחיפה, שהצוללת הראשונה הגיעה לארץ.
אני, שעבדתי במבצעים חיל האוויר, סרן הייתי, ארגנתי מטוס ססנה פייפר, שתצלם את הכניסה. היא נחתה בבית ספר טכני.
הביאו לי את התצלום, וראש הממשלה שהגיע לעלות על סיפון הצוללת, קיבל ממני תמונה של הצוללת בלב ים. בכל אופן, זה היה הקשר שלי עם צוללות בהיסטוריה.

גולומב: איזה קשר יצרת בעצם בין הנציגים,

עו"ד ניר: יש כאן הנחה שהעד יצר קשר.

גולומב: נכון.

עו"ד ניר: חברי מדריך, הוא מודה, עכשיו אנחנו מגיעים ללב העניין. שמענו כאן נאום פתיחה מאוד יפה, אנחנו,

השופטת חיימוביץ': עכשיו החבר לא ידריך, כן.

גולומב: אני מבקש לא להפריע, באמת.

עו"ד ניר: לא להפריע, תחקור כמו שצריך.

השופטת חיימוביץ': אין צורך בהערות.

גולומב: באמת. אתה סיפרת לנו שפנו אליך מטעם המדינה על מנת לסייע בעניין הצוללות, וסיפרת לנו על אברהם אורן וכולי. מה עשית?

ברקת: ואז לא היו פה מספיק כספים, אז אמרו נעשה את זה דרך ארצות הברית עם הסיוע האמריקאי. ונסעתי, תזכירו לי את שמו של ד"ר, מנכ"ל משרד הביטחון.

גולומב: מי שהיה מנכ"ל?

ברקת: משה ארנס.

גולומב: שר הביטחון או מנכ"ל משרד הביטחון?

ברקת: משה ארנס. נסעתי לארצות הברית ופגשתי שם את המשלחת, וראיתי שאפשר לנסות לעשות את זה עם כספים אמריקאים, ממה שלא יהיה. אל תכעס עלי, אבל אני צריך להיזכר. אתה עשית לי כזה פנים מפחידות.

עו"ד ניר: בית המשפט אמר לך 'אם אתה לא זוכר, תגיד שאתה לא זוכר'. פשוט מאוד.

השופטת חיימוביץ': אין בעיה, התובע יזכיר, אתה לא צריך לזכור כל דבר. הכל בסדר.

ברקת: וחתמנו חוזה על הצוללות בארצות הברית, עם האפשרות של דמי קדימה למספנה HDW.

השופטת חיימוביץ': אבל מה היה התפקיד שלך הרשמי? איך קראו לתפקיד שלך הרשמי?

ברקת: לא היה לי תפקיד רשמי, הייתי שייקה ברקת.

השופטת חיימוביץ': זהו, לא עבדת?

ברקת: כל אחד ידע שאני לכישרונות.

השופטת חיימוביץ': את מי ייצגת?

ברקת: לא ייצגתי. את מדינת ישראל. יש משהו שקשה להבין לאנשי עסקים. לי חשובה המדינה, לא היה חסר לי שום דבר מבחינה כלכלית, ורציתי שיהיה לנו יותר טוב.
הסבירו לי שצוללות זה דבר חשוב ואמרו לי שעם מהאמריקאים אפשר לעשות את זה, אז נסעתי לארצות הברית למו"מ עם אנשי המספנה ואני עם השגרירות בארצות הברית.

גולומב: בוא, תספר לי על בקשות, אם בכלל, שביקשו ממך אנשי המספנה,

ברקת: ואז בכסף האמריקאי שמו DOWN PAYMENT. וחזרתי לארץ, ואז אמר לי שר הביטחון, ארנס, אמר לי 'תשמע, תקפוץ לגרמנים, תראה אם הם יכולים להוריד את המחיר. אז קפצתי לגרמנים למי שזה היה, והורידו, אמרתי אני לא אסע לבד. אני אסע עם נציג משרד הביטחון, אברהם אורן, שנינו ניסע, כי היה PAYMENT DOWN שכבר נתנו האמריקאים, הכניסו לקופה בבנק בפרנקפורט.
אז הגעתי לשם ואמרתי 'חבר'ה', יחד עם אברהם אורן לגרמנים, ואמרתי 'תראו, הכל עומד להישבר אם לא תורידו אותו את המחיר'. אז הם לא היו מוכנים. לקצר את הסיפור, ביטלו את הפרויקט וחזרתי.
זה היה לא פשוט, כי ארנס רצה לראות אותי עם אורן כשהגעתי חזרה, והוא אמר לי 'תקבל מדליה', אז אמרתי לו 'אין פרויקט'. הוא אומר לי 'למה?' אמרתי 'ממדליות לא חיים. חיים ממדליות אחרי שיש ניצחונות. לא קודם לכן. הוא ביטל את הפרויקט'. ואז פנו אלי HDW ואמרו לי 'תשמע, יש בידינו כסף. מיליון דולר, מארק, אני לא יודע מה. 'וזה בבנק, האם להחזיר את זה?', אמרתי 'על אחריותי, תמשיכו להחזיק את זה על חשבונכם. היום יום שישי, אני אדבר איתכם ביום שני-שלישי ונראה מה עם הכסף'.
המספנה, זה היה, עוד לא היה פרייטק בכלל שהיה אחר כך המנכ"ל, האנשים שהיו שם, היו אנשים רציניים, מבוגרים, מאוד סמכו עליי. והשארנו את הדבר כפי שהיה, לא החזירו את הכסף. אחר כך התגלגלו הדברים איך שהתגלגלו.

גולומב: טוב. אתה סיפרת, התקדמת קדימה, היה נקודה קטנה שבכל זאת אתה סיפרת בהודאות שלך, עוד לפני שהכל התחיל, לפני החתימה בעצם בארצות הברית וכולי.
בעצם איך התחיל הקשר, וסיפרת שפנו אליך אנשי המספנה, וביקשו לפגוש מישהו בארץ, אתה זוכר את זה? בהתחלה, בהתחלה, ביקשו לפגוש מישהו בארץ. אתה זוכר את האירוע הזה?

ברקת: כן.

גולומב: מי ביקשו לפגוש?

ברקת: חושב שזה היה,

גולומב: את מי הם ביקשו לפגוש פה בארץ?

ברקת: את שר הביטחון או משהו כזה.

גולומב: אני אזכיר לך, ביקשת לפגוש את מנכ"ל משרד הביטחון מנדי. זה אתה זוכר?

ברקת: אה, כן. מנדי היה, אחר כך גידלתי את הבן שלו. מנדי הגיע במוצאי שבת למדינת ישראל, ואני אמרתי 'אני אקבל אותך בשדה', הכנתי לו מלון. לא מנדי, הנציג של המספנה. לא זוכר את שמו כרגע.

גולומב: לא משנה.

ברקת: ואני מנסה להגיע לשדה התעופה לקבל את פניו שהוא יורד מהמטוס, ויש תרגיל ביטחון בשדה התעופה והוא לא יכול להיכנס לשדה. ושום דבר לא עוזר לי, ואני עושה אחורה פנה, ונוסע באיחור רב למלון שהוא היה בו, שרתון או הילטון בתל אביב, ואמרו לי 'כן, הוא עשה צ'ק אין, הוא בחדר'.
אני מצלצל אליו, ואומר לו 'תשמע הייתה', הוא אומר 'כן, ראיתי שהיה שם משטרה וצבא. אמרתי 'אז אני מחכה לך'. הוא אמר 'אני אתלבש', ירד למטה, ירדתי למטה וסיפרתי לו מה שקרה, ואמרתי לו 'תראה, יש לך מחר עם מנדי ב-9 בבוקר. הוא צריך להיות בירושלים, אבל ב-06:30 בבוקר אני אבוא, אקח אותך'.
אני זוכר את התמונה היטב, כי נכנסתי למחנה מטכ"ל עם התעודות שלי וראינו את מנדי הולך, ככה עם התיק.

גולומב: מנדי, מה היה התפקיד שלו, אתה זוכר?

ברקת: הוא היה, אם אני לא טועה, מנכ"ל משרד הביטחון. וזה די הרשים את הגרמני, שמנכ"ל משרד הביטחון, שאני אומר לו שהוא צריך להיות בישיבה בירושלים, בא כדי לפגוש אותנו.
ואז פגשנו את מנדי, ומנדי אמר לו את כל הדברים הטובים שהייתי יכול לבקש שיגיד עליי, ואמר 'תמשיכו את הקשר'. ומנדי נסע לירושלים. האיש שלי חזר לגרמניה. ברור ששמי האדיר במספנות,

גולומב: אתה זוכר מי עוד הם ביקשו, עוד סידרת מפגש באותם ימים לאנשי המספנה פה בארץ?

ברקת: מי שביקש אחר כך, ואז זה היה איש משרד החוץ כאילו. היה מנכ"ל המספנה, אשתו הייתה שדרנית בטלוויזיה,

גולומב: לא משנה איך קוראים לו.

ברקת: זה חשוב לי אם זה, זה האיש.

גולומב: לא, את מי ביקשו להיפגש פה בארץ. זה מה שאני שואל. ביקשו להיפגש פה בארץ עם מישהו בכיר באותה תקופה, אתה זוכר?

ברקת: יכול להיות.

גולומב: אני אזכיר לך, עם יצחק רבין, על זה אני מדבר.

ברקת: לא, אז הוא הגיע לארץ, את שמו אני לא זוכר.

גולומב: אה, את הנציג אתה לא זוכר, לא משנה.

ברקת: פרייטק עוד היה ילד בספרד, אני הבאתי אותו משם לנהל את המספנה. שר הביטחון, שהיה יצחק רבין ומנכ"ל משרד הביטחון, שהיה דוד עברי, האיש הזה הגיע, לא זוכר את שמו, האיש הזה הגיע לארץ. והוא שאל אותו רבין, את האיש הזה (אנגלית), אז הוא אמר לו 'שייקה ברקת, (אנגלית)'.
יצחק רבין שהכיר אותי היטב, שהכיר את אשתי והכיר את הרומן בין אשתי וביני מהמטכ"ל, ישב ככה ודוד עברי גם. בכל אופן לבוא ולומר, (אנגלית), זה לא הולך ברגל. אני הייתי אסיר תודה לשמוע את הדברים האלה, אבל לא היה לי הזמן להתפאר. גם היום אין לי הרבה לזמן.

גולומב: אז את הסיפור שסיפרת לנו באמת אחר כך על מה שהיה בארצות הברית,

ברקת: ברור דבר אחד מכל השיחה הזאת.

גולומב: כן.

ברקת: שהיה ברור בין משרד הביטחון בדרגים הכי גבוהים מהשר ומטה, שאני בעל אישיות רצויה וקובעת במספנה בגרמניה.

גולומב: אז בעצם איך היה הקשר שלך באותה תקופה עם אנשי המספנה ואנשי משרד הביטחון פה בישראל?

ברקת: היו בשני כיוונים. אחד היה פורמלי, ואחד היה המטבח בביתנו. ביקשו ממני שאני אעבור לגרמניה. לא הייתה לי בעיה בעניין הזה, כי אנחנו לא חיינו מהתרומות האלה. אנחנו באנו ממשפחה, אני לא אושוויץ כי אשתי לא כאן, אני לא יכול.
אבל כשסבא של אשתי דרש שבהר הצופים יבנו עליו אוניברסיטה, אבל ילמדו בה בעברית, י.ל גולדברג, עד היום אנחנו מהתורמים הכי גדולים לקרן הקיימת לישראל, המשפחה. כך שלא הייתי זר בדברים האלה ששמם רכוש רב, כסף רב. זה לא הרשים אותנו.