צלילת תיק "הצוללות" (תיק 3000) פרק יג': המשך החקירה של העד שייקה ברקת – הפרוטוקולים מדברים❗

***

גולומב: אז עברת באמת לגרמניה, עברת לגרמניה.

ברקת: אז ביקשו ממני אם אני אהיה מוכן לעבור לגרמניה, ועברנו לגרמניה, כי אשתי בדיוק פיתחה איזה דברים לתעשיית הדפוס כי היא הייתה קשורה עם סאיטקס שהיו פה, כל הדברים האלה והכל בטכנולוגיות גבוהות שאני לא התמצאתי בהם.

גולומב: עכשיו, אז בוא,

ברקת: אז עברנו לגרמניה. בגרמניה לא הייתה בעיה גדולה, כי הבירה הייתה בון. ברלין עוד הייתה מחולקת. ודרך אגב, מדברים עכשיו על שלא יפגיזו אותה הנוקלייר בגבול אוקראינה, בדיוק אז שאלתי את אשתי אם היא זוכרת איך קראו לדליפה הגדולה, צ'רנוביל. היינו אז גם בגרמניה.

השופטת  חיימוביץ': אז רגע, אז אני רוצה רגע להבין. אתה עברת לגרמניה בתור מה? מה היה התפקיד שלך?

ברקת: לא היה לי תפקיד.

השופטת חיימוביץ': עדיין אנחנו בלי תפקיד.

ברקת: לא. ביקשו מהמספנה שאני אהיה קרוב אליהם, ואמרתי הזדמנות. את רוצה לדעת פרטים אינטימיים? הבת שלי הייתה מרוצה יותר לעזוב את בית הספר התיכון ברמת השרון, והיו לה חברים ששירתו שם, ואז עברנו לשם לשמחתנו. והיום, היא אישה בת 40 פלוס.
לשמחתנו, כי היה שם בית ספר אמריקאי, והיה שם שגרירות אמריקאית, ואני הייתי די להסביר למנהלת בית הספר לדיפלומטים בוושינגטון, באה לביקור בגרמניה. בעלה התקשר איתי קודם, ואמר לי' דייזי', זה השם הפרטי שלה, 'היא תגיע לגרמניה והיא תרצה ערב אחד איתכם, אבל יתקשרו איתך'. קיבלתי טלפון משגריר ארצות הברית בגרמניה, 'באה אלינו אחת שהיא מנהלת המכון הדיפלומטי של משרד החוץ בוושינגטון, והיא רוצה להתארח בביתך.
אז יש שני ערבים שהיא תהיה בגרמניה, איזה אתה בוחר?', אמרתי לו 'אדוני השגריר, סליחה. אתה השגריר, היא אורחת שלך. אתה תקבע. מה שיישאר, אני אקח'. הוא אמר 'לא, במפורש היא אמרה לי'. והאישה הזו הייתה אצלנו בארוחת ערב. אני רוצה להסביר את זה שגם בבון היו SOMEBODY. גם בשגרירות האמריקאית.

השופטת חיימוביץ': אנחנו מדברים על איזה שנה עכשיו?

גולומב: זה לפני מלחמת המפרץ? אני רוצה למקם אותך, לפני מלחמת המפרץ? אז זה בשלב הבנייה של הצוללות?

ברקת: כן.

גולומב: אתה נמצא בבון בשלב הבנייה של הצוללות, נכון?

ברקת: כן.

גולומב: איזה שנים בערך זה נמצא? שנות ה-90?

ברקת: לא יודע, אם ירשו לשאול את הבן שלי, הוא יגיד לכם.

גולומב: אתה לא זוכר?

השופטת חיימוביץ': אז אם אתה לא זוכר, התובע ירענן את זכרונך, בסדר.

גולומב: אני גם לא זה, אני מבין שזה בשנות ה-90, נכון? זה לא נאמר בדיוק מתי זה.

עו"ד סרטל: הוא דיבר על אסון צ'רנוביל.

השופטת  חיימוביץ': רגע, כמה שנים גרת בגרמניה, אתה זוכר?

גולומב: מתי היה אסון צ'רנוביל?

עו"ד סרטל: 86'.

ברקת: היה לי כיף להיות שם.

השופטת חיימוביץ': שנייה רגע, רבותיי. זה מפריע לו להתרכז.

ברקת: היה לי כיף להיות שם. אשתי ניהלה את העניינים שלה ברמת החייל, ברכוש שלנו, בכל מה שצריך היה. אני עשיתי שם כיף, הייתי נוסע כל 3 שנים, 4 שנים או שנתיים לסלון האווירי בפריז, כי היה שם סלון האווירי.
ויום אחד הגעתי לשם, והייתה משטרה בלי סוף, אמרו לי 'אדוני, סליחה'. אמרתי 'מה?', אמרו 'מפקד חיל האוויר הצרפתי מגיע'. אז שאלתי 'ומה שמו?', אמרו לי 'ג'נרל קפייו'. אמרתי 'תגידו לו העד שג'נרל ברקת', שהייתי אז קפיטן, 'עומד בחוץ, אם הוא ירצה לראות אותי'.
והמשטרה הצרפתית באו ולקחו אותי, והגנרל הצדיע לי. מפקד חיל האוויר הצרפתי, והתחבק איתי. אני רוצה להגיד לך, אני לא הייתי זר באירופה.

גולומב: אני אמקם אותך בזמנים, אתה זוכר מתי שלושת הצוללות הראשונות סופקו לצה"ל?

ברקת: לא.

גולומב: אז אתה אמרת, אבל זה שלושת הצוללות הראשונות בהודעה שלך, סופקו בשנות ה-90 לצה"ל.

ברקת: יכול להיות.

גולומב: או-קיי, אז אני אומר, אז בעצם, אתה היית, מה עשית אם בכלל בתקופה שנבנו הצוללות? איך היית באירוע הזה?

ברקת: אני עזרתי לארגון של המספנה. אני אתן אולי את הדוגמה טובה ביותר. יום אחד אמרו לי, הגיע בחור חדש שאמרנו, אם הוא צריך להיות בעניינים שיקבע איתך פגישה.
היה לי חדר שיכולתי להשתמש בו. ואז הבחור הזה הגיע, והוא היה גרמני ממוצא ספרדי, שאף אחד פה לא יתעלף, קראו לו וולטר פרייטק. ואני גידלתי אותו, אני, גידלתי אותו להיות מנכ"ל המספנה. כי אותי הוא שאל 'מה עושים פה? ומה עושים שם? ומה עושים עם זה?', והוא היה דופק בדלת לחדר שהיה לי שם כשהייתי בא.
לא היו לי ארונות ולא מסמכים ולא תעודות, אבל חדר שהייתי יושב שם עם טלפון. זה היה וולטר פרייטק.

גולומב: מה הקשר שלך, מה המעורבות שלך אם בכלל במבחני השיט שהיו לצוללות?

ברקת: תראה, הייתי איש מאוד מעשי, ואני חושב שזה היה פרויקט בלתי רגיל בשבילי, ואני אגיד אנקדוטה שהייתה לי. יום אחד, לילה אחד, הכל מסביב לבן משלג, קפוא במים.
ואני שואל את הקפטן על הצוללת, שהיא תחת דגל גרמני, 'אני יכול לצלצל מהתורן לאשתי בבון?' והוא אמר 'שייקה', שייקה הם קראו לי דרך אגב, או גנרל ברקת, או שייקה. 'שלך', והרמתי טלפון לאשתי ואמרתי 'אמאל'ה, לא תאמיני לי.
אני עומד בנורבגיה, הכל קפוא מסביב, על התורן של צוללת', וחזרנו משיט. אני שטטתי איתם. אני הכרתי את הצוללת על בוריה לבפנים, הייתה לנו תחרות 'איפה יש השסתום הזה? איפה השסתום הזה?', אף אחד לא ניצח אותי. חייתי את הפרויקט.

גולומב: טוב, עכשיו בכל זאת, באותה תקופה מי שילם לך משכורת?

ברקת: כסף זה דבר מאוד עדין, ואין לי בעיה. המספנה לא שילמה לי, אחר כך נגמר חשבון מסוים, ואמרתי 'אני לא רוצה להתעסק בכסף, תעבירו את זה לשלטונותיי במדינת ישראל וכך היה'. לא קיבלתי שכר, אין לי חוזה, או לא היה לי, היום בוודאי, חוזה שאמר 'עבור זה תקבל, עבור זה תקבל'.

גולומב: אז משכורת לא קיבלת, אבל איזשהו שכר קיבלת מהמספנה?

ברקת: לא. לא עד הוק, לא. ז"א, לא קיבלתי מדי חודש בחודשו.

גולומב: או-קיי, לא משכורת. מה כן קיבלת?

ברקת: לא,

גולומב: אני אזכיר לך,

השופטת חיימוביץ': ומי שילם את ההוצאות שלך שם? את הבית ספר לילדים? את הדירה?

ברקת: אנחנו ברוך השם.

השופטת חיימוביץ': אה, אתה.

גולומב: לא שילמת מדי חודש בחודשו. אני ארענן את זיכרונך ממה שאמרת בחקירה מה-25/11/2016 אמרת "שכרי שולם ע"י המספנות, בלי חוזה מסודר. ללא משכורת, אלא בתשלומים ששולמו מדי זמן".

ברקת: כן, למדינה שלחו ישר לחשבון, ומס הכנסה, יש לנו רואה חשבון.

גולומב: אה, שילמו לך ישירות לשם.

ברקת: כן, אני לא הייתי זקוק להם.

השופטת חיימוביץ': איך סיכמת את זה איתם? שמה? ששילמו לך פעם בחצי שנה? פעם בשנה? או מה? מה היה הסיכום?

ברקת: גברתי, בית המשפט, אני אקום אסתכל לך בעיניים ואני,

גולומב: לא, לא. אין צורך.

ברקת: אני אסתכל לך בעיניים ואני אומר, כסף זה לא עניין אותי. אל תשאלי אותי היום מה יש לנו ברכוש הזה או לא. אני אפנה אותך לרואה חשבון, למשרדים המתאימים.
כסף זה דבר לא טוב. חובה שיהיה לך, חובה שתהיה נדיב לתת. אבל כשלעצמו, אנחנו לא חולי כסף. לא אשתי, לא אני, ואני אגיד באחריות עד כמה שאני יכול, לא ילדיי ובני משפחותיהם.

השופטת חיימוביץ': או-קיי, זה בסדר, אבל השאלה,

ברקת: ואל תשאלי אותי, סליחה, כמה יש לנו ברכושנו. אני אפנה אותך למשרד מכובד שיגידו לך.

השופטת חיימוביץ': אני לא אשאל כזה דבר, אני רק רוצה להבין, אני גם לא אשאל אותך סכומים. אני רק רוצה להבין מבחינת היחסים העסקיים בינך לבין המספנה, זה בעצם מה שהתובע שאל. מה סוכם? אתה הרי לא שכיר שלהם.

ברקת: לא.

השופטת חיימוביץ': אז אתה מקבל, מה שקיבלת, קיבלת כעצמאי. כנגד חשבונית, או לא יודעת. תגיד אתה.

ברקת: יושב לפנייך אדם משונה, אני אגיד לך 'כן, אני משונה'. היה בערך איזה סדר גודל של מה שאני אקבל, שאני לא יודע להגיד לך אותו כרגע. שהיה איזה חלקי האחוז מהעסקה כולה.
ידעו דבר אחד, אני בכסף לא נוגע. אני יכול לפרט דבר שהוא לא היה ידוע, ולא דיברו על זה והכל. שלטונות המס בגרמניה ביקשו לבדוק את דירתי, לחפש ניירות. יש מי ששמר וניקה את הדירה בגרמניה. אמרתי לו 'אין בעיה, שייכנסו'.
ואז הם נכנסו לביתי, חיטטו במחשבים, בניירות, בכל מה שהיה. והגיעו לכספת. והכספת בחדר השינה שלנו. ואז מצלצל אלי האיש ששומר על דירתנו עד היום הזה, ואומר 'תשמע, הם רוצים את המפתח של הכספת, לפרוץ לכספת'. אמרתי לו 'בשום פנים ואופן. אני אגיע לגרמניה ואני אפתח להם. מה שהם יכולים לעשות זה לאטום את הכספת בניירת המתאימה, להדביק אותה. אני אודיע להם מתי אני אעלה אל מטוס, אגיע לגרמניה, שיבואו'.
וכך היה, רק להסביר את היחסים שלי עם כסף, עם ניירת. והגענו לשם, ושלטונות המס בגרמניה הגיעו לדירתי בנוכחות עוה"ד שלי מגרמניה, ואמרתי 'שלכם, הינה המפתח, והכל דבוק, אתם הדבקתם'. וחזרתי הביתה בשלום.

השופטת חיימוביץ': אז בעצם כשאתה אומר חלקיקי אחוז מהעסקה, זה משהו שאתה סיכמת איתם מראש?

ברקת: בבקשה?

השופטת חיימוביץ': כשאמרת לפני רגע שהיית צריך לקבל איזה חלק אחוז מהעסקה, מהמחיר של הצוללות, ככה אמרת אז. אתה סיכמת מראש?

ברקת: אם אמרתי את זה, צר לי שאמרתי את זה, לא,

השופטת חיימוביץ': הוא אמר, לא?

עו"ד סרטל: כן, אמר.

עו"ד ניר: אמר גם פעמיים.

גולומב: חלקיקי אחוז מהעסקה כולה.

ברקת: כן.

השופטת חיימוביץ': כן, אז זה מה ששאלתי או התובע שאל, אני רציתי להבין. זה סיכמת איתם מראש?

ברקת: אני לא יודע להגיד לך. תראי, יושב לפניך אדם שכסף לא מעניין אותי, סליחה. ויש לנו ברוך השם.