צלילת תיק "הצוללות" (תיק 3000) פרק יד': המשך החקירה של העד שייקה ברקת – הפרוטוקולים מדברים❗

***

גולומב: או-קיי, אז בוא נמשיך. למה צריך אותך בכלל כנציג? למה לא כל הגורמים יכולים לדבר באופן בלתי אמצעי. למה היה צריך אותך?

ברקת: שאלה יוצאת מן הכלל. זה מה שיצחק רבין שאל את מנכ"ל המספנה, ואז הוא ענה לו מה שהוא ענה לו, אני יכול לחזור אחרי מה שאמר לו.

השופטת חיימוביץ': אבל שואל התובע, ברגע שהעסקה נחתמה. אז מה היה התפקיד שלך אחרי שנחתמה העסקה? למה המשכת להיות שם בתפקיד?

ברקת: דוגמא, צוללת, חנוכת הצוללת, עושים טקס. באים חשובי המדינה לטקס. אחד מהם היה הרמטכ"ל עליו השלום, מה שמו היה? חבר שלי מהצבא. יש טקס מכובד.
מיקי ושייקה ברקת נהגו להיות בטקסים האלה, ואחרי שהצוללת עזבה את המזח לכיוון תעלת קיל כדי לצאת מגרמניה, על יד הצוללת הייתה ספינה, סירה קטנה שעל גבה היו מיקי ברקת ושייקה ברקת שליוו את הצוללת עד ליציאה. אני הייתי עולה על הסולם למעלה וצועק לקפטן למטה 'כשאתה עובר מעל הדקר, תזכור, פרח אחד בשמנו'.

גולומב: אבל מה שבית המשפט שואל, זה בעצם מה שאני שאלתי אותך, למה צריך נציג שיהיה, שיקשר, בין נציג המספנה בעצם מול הגורמים בישראל? זה שהיה רבין אמר ובצדק שבלעדיך אין, תפר למה.

עו"ד ניר: רגע, הוא אמר שהוא היה נציג? אני לא הבנתי את זה.

גולומב: יועץ, לא משנה. למה צריך אותך? מה היה התפקיד שלך?

עו"ד ניר: צריך לשאול, בטח שזה משנה.

השופטת חיימוביץ': עו"ד ניר, דקה. אדוני, איך אתה מגדיר את התפקיד שלך אז? איך הוגדרת?

ברקת: האבא שלה צוללות מגרמניה. מגדירים אותי כל הקפטנים של חיל הים הישראלי וחיל הים הגרמני והרמטכ"ל וכל מי שהכיר אותי. האבא של הצוללות.

השופטת חיימוביץ': ופורמלית, מה היה התפקיד שלך? איך קראו לתפקיד הזה כשישבת שם, היית שם כמה שנים.

ברקת: אבא. כשאני נפגש עם ראשת העיר שתוריד את המיסים, שנפגש עם הקנצלר כשיש בעיות, כשאני נפגש עם כל החשובים בגרמניה, דופק על הדלת בערך. 6-7 בערב, טלפון בביתנו בבון.
הבת שלי לומדת בבית הספר האמריקאי ואומרת לי 'אבא, אני חושבת שזה מלשכת הקנצלר'. 7 בערב, הם עוד עובדים? אז אמרתי לה 'מיכל ילדה, עובדים פה ביום ובלילה'.
אני מרים טלפון, אומרים לי 'גנרל ברקת', איך שקראו לי, 'אתה עם אוטו שמספרו כך וכך? 'כן'. 'תוכל מחר ב-8 להיות בלשכת הקנצלר? ותואיל בטובך להיכנס בכניסה השמאלית', כי לא רצו שכולם יראו אותי נכנס לשם.
הייתי שם בן בית בשלטונות, זה קשה להסביר וכולם רצו שאני אהיה שם. הגרמנים והיהודים וכולם. אז אני לא יודע לענות לך.

גולומב: לא, אבל אני,

השופטת חיימוביץ': אבל אני עוד רוצה אחורה, היה לי איזושהי שאלה. אמרת שהכרת כל כפתור ושסתום בצוללת.

ברקת: כן.

השופטת חיימוביץ': למה היית צריך להכיר את זה? למה זה עזר?

ברקת: זה עזר לשייקה ברקת שהוא איש סקרן ואיש טכני, והתחרה עם אנשי הצוללת 'איפה יש שסתום כזה וכזה?', והוא אומר לי 'אין'.
אנחנו מפליגים בים הצפוני, עוד איזה סוכן הפליג בצוללות מתחת למים, ואני אומר לו 'תלך אחורה, בצד שמאל למטה, תמצא, תמשש ותמצא וו כזה וכזה', אני סקרן.

השופטת חיימוביץ': לא היה לזה סיבה.

ברקת: לא כלכלית ולא פוליטית ולא שום דבר אחר.

גולומב: בית המשפט שואל האם יש בעצם, האם הייתה סיבה מטעם מדינת ישראל שעשית את הפעולות,

עו"ד ניר: בית המשפט לא שאל מטעם מדינת ישראל.

ברקת: אענה לכם על,

השופטת חיימוביץ': אני אסביר, רבותיי אנחנו בחקירה ראשית. לא צריך את ההתרגשות. אני רוצה להבין האם מהתפקיד שלך היה להכיר את המפרט הטכני של הצוללת?

ברקת: אני לא איש טכני.

השופטת חיימוביץ': אז סתם סקרנות.

ברקת: אני אסביר את זה באופן אחר. במטבחנו בבון היו ביקורים תכופים של ראשי הצוותים של האנשים בקיל או במקום אחר, והיו באים אל אשתי כמו אמא לשפוך את ליבם בכל הבעיות שהיו להם, ואולי כמו אבא בבעיות שהיו להם בהנהלות או במה שלא יהיה.
ואני הייתי, כמו שאמרו, האבא של הצוללות המודרניות בגרמניה. מבחינה אישית, מבחינה נפשית, מבחינה טכנית כמיטב יכולתי, אבל לא מעבר לזה.
אני אתן דוגמה אולי בדיוק. יושב HDW וכל הפמליה בישיבה, והולכים לקרוא לאיש הכספים. ואז אני אומר למנכ"ל 'תשמע, אני אצא החוצה, אני מכיר אותו. הוא לא ידבר לפניי.'
והוא אומר לי ככה, 'שייקה, אתה נשאר פה'. ואני נשאר שם ונכנס איש הכספים עם כל הספרים שמובילים אותו. זה סודות המספנות. ואז הוא מסתכל, לא מראים אלי אצבע, אבל הוא אומר 'אנחנו פה לא לבד'. ואז קם מנכ"ל המספנה ואומר לו 'שייקה, (גרמנית), אחד משלנו'.
אם חיפשתי כבוד, אולי זה היה הכבוד הכי גדול שקיבלתי, שמאמינים על חשבונות, על הכסף, על הכל. מעבר לזה, היה למשלחת עו"ד, והעו"ד הזה אומץ ע"י אישה אחת. הוא היה בן 60, היא הייתה בת 90, הוא גדל אצלה. והוא היה עוה"ד של המשלחת. משלחת משרד הביטחון בבון.

גולומב: זהו, לא דייקת את זה. כשאתה אומר 'משלחת', זה משלחת שמגיעה מישראל.

ברקת: משלחת ביטחון שמגיעה לבון. הזוג היחידי שהיה אצלו בבית ביום ההולדת, במקום, אי-שם הייתה גברת ד"ר מרים ברקת, וגנרל ברקת. או כפי שקראו לנו, מיקי ושייקה.
לא ראשי המשלחת, לא אף אחד אחר שהיו עסוקים בצוללות או במשא-ומתן שהיה שם. הייתי מאוד מקובל. הייתי כמו אבא להרבה גורמים. קשה לי להסביר את זה, אין לי גם.
יותר מזה, ומיקי הייתה כמו אמא. כשהיו להם בעיות, הם היו באים אלינו הביתה. עד היום הזה יש לאנשים קשר ליום הולדת, או 'מה שלום שייקה?'. הם יודעים את מצבי, בכירי חיל הים.

השופטת חיימוביץ': כן, התובע בבקשה.

גולומב: רק נסיים את הנקודה הזאתי כי זה בעצם התחלתי, אז אתה סיפרת שהיית מקובל בעצם על כל הצדדים, אבל למה צריך מישהו כזה? למה הם לא יכולים לדבר בתקשורת בלתי אמצעית? למה אתה חושב מבחינתך שצריך מישהו כמוך?

ברקת: למין האנושי יש קשיי שפה והבנה. אני אומר את באופן הכי רציני שאני יכול, ותמיד חשוב שיהיה, גם בחיי המשפחה זה קורה, שיהיה מישהו שמנמיך את גובה הגלים. שאומר רגע אחד 'שקט'.
אחד מראשי הקונצרנים הגרמנים שחי איפה שחי, הביאו אותי אליו הביתה בהרים, ואני הרגשתי לא טוב מהנסיעה, ולא פגשתי אותו קודם לכן. לא זוכר את שמו, אבל בשביל הקונצרן ממש, לא של המספנה עצמה, של הקונצרנים.
ואז אני שואל את בעל הבית אם אני יכול לדבר לרגע עם אשתו, הוא אמר לי 'כן', אמרתי לה, 'תראי, אני מרגיש לא טוב. הייתי שמח להיכנס לשירותים ולשתות משהו'. היא הכינה לי את חדר האמבטיה ואמרה 'תעשה מקלחת'.
כעבור איזה זמן, רוב חייו היה בדרום אמריקה, בנו הלך לעולמו והודיעו לו את זה. יש לו תעודה בבית של עץ בקרן הקיימת על שם בנו. זה אני, זאת אשתי, זה מערכת יחסים שיש לנו. קשה להסביר. זה לא עסק.