צלילת תיק "הצוללות" (תיק 3000) פרק טו': המשך החקירה של העד שייקה ברקת – הפרוטוקולים מדברים❗

***

גולומב: עכשיו, אז בוא נתקדם. לאחר שסופקו הצוללות הראשונות, מה הייתה תגובת חיל הים לצוללות הראשונות?

ברקת: לא יודע, כולם היו מרוצים בוודאי.

גולומב: או-קיי, עכשיו בוא תספר על רכש צוללות 4 ו-5. מתי זה היה? מה היה שונה מצוללות 1 עד 3? מה סוכם בחוזה? מי החליט על הרכש שלהם?

עו"ד ניר: נראה לי שאפשר היה לעצור, מה אתה יכול לספר לנו על צוללות 4 ו-5.

גולומב: אתה מפריע לי. אתה רוצה להתנגד? תתנגד.

השופטת חיימוביץ': אין בעיה עם השאלה עו"ד ניר.

גולומב: רוצה לתת לו פשוט לזרום.

השופטת חיימוביץ': כדי שהעד יידע על מה הוא צריך להתמקד.

ברקת: כשאנחנו, כשהגעתי לצוללות, הסברתי לכם קודם כל על כל וו, על כל שסתום שהכרתי. הסתובבתי וראיתי את התכנון ובתי המלאכה.
אתן דוגמה, צוללת בקוטר כזה גדול, יש לה מלחים אוטומטיים. פנה אלי מנכ"ל המספנה, אדון רטייאנס,

גולומב: אני עוצר אותך שנייה, לפני שאתה ממשיך. תחשוב טוב האם פירוט הדברים בתוך הצוללת זה יכול להיות משהו שהוא מסווג.

ברקת: אני חושב טוב, ואז אמר לי תראה,

גולומב: אני שואל אותך.

עו"ד ניר: יש כאן נציג וולמ"ב.

השופטת חיימוביץ': אם יהיה בעיה, אז הוא ייגש אליו ויגיד לו.

גולומב: אין בעיה, בבקשה. אני נזהר פה, אני לא יודע מה כן ומה לא.

ברקת: ואז אומר לי ראש המספנה, הוא אומר 'יש לנו בעיה בהלחמת הטבעות ליצור גוף צוללת'. אמרתי לו 'תשמע, האינפורמציה שלי אומרת שהחוזה שלנו באוסטרליה בטל. האם יש לנו, המספנה, יש לנו שם מלחים אוטומטי כזה?' אומר 'כן'. אמרתי לו, 'דרק', השם הפרטי, לא רגילים כך לקרוא. לא רטייאנס, 'דירק, כמה זמן וזה פה?', הוא אמר 'שמי, לא חשבתי על זה'.
והביאו את המלחים הזה מאוסטרליה שעזר לנו בבניית הצוללות. אני אוהב דברים טכניים, אני בוגר בית ספר טכני ואני מיששתי את כל הדברים האלה. ואני חייתי את הריח, את הריח של הברזל, של המתכת, של כל הדברים. בוודאי.

השופטת חיימוביץ': אז עכשיו שואל אותך התובע, עכשיו אנחנו עוברים לצוללות מספר 4 ו-5. מה אתה יכול לספר?

ברקת: שאז הצוללות הראשונות שהיו, היו צוללות דיזל. שמעתי עם האוזניים הגדולות שלי שעושים מחקר על, אז פניתי ואמרתי 'חבר'ה, מה אתם מסתירים?'.
אמרו 'תשמע זה סודי ביותר, יש לנו עכשיו מנועיים חדשים, מימן-חמצן וזה משהו-משהו, כי יכולים לשהות מתחת למים שעות ארוכות, בלי לקחת, בלי להוריד שנורקל ולקחת חמצן מהאוויר. אמרתי 'וואו'.
סידרו לי מפגש במקום מאוד סודי, זה היה במספנה, באיזה גג, באיזה מקום. אבל אי אפשר היה להגיע לשם. הלכו ונתנו לי תדריך טכני מלא של הדבר הזה. הראשונים שקיבלו את הצוללות האלה היו הגרמנים, ואחריהם האיטלקים. איש מהם לא קיבל ולא ידע כ"כ, אבל זה היה מימן-חמצן, שהגיעו לדבר על צוללות 4 ו-5 אמרתי לשלטונות, 'חבר'ה',

גולומב: שלטונות איפה?

ברקת: בארץ. 'הרי דיווחתי לכם כל הזמן, אני לא שמרתי את זה בסוד'. ואז שאלו אותי אם אני יכול לעזור להם, אז אמרתי 'בוודאי'. וצוללות 4 ו-5 היו צוללות מימן-חמצן שלא היו. כשבא יותר מאוחר אחר כך, והמצרים רצו צוללות, אמרתי לשגריר שלנו,

גולומב: זה לא. הצד הזה, עזוב. בואו נתקדם.

ברקת: תראה אם הוא מסופק.

גולומב: מהמלמ"ב ואמרו שעל הנושא הזה אין צורך לדבר. בכל מקרה, בוא נמשיך. עכשיו, אתה זוכר באיזה שנים בערך זה היה? מתי סוכם על רכש שתי הצוללות הנוספות? אתה זוכר בערך?

ברקת: אל תעשה לי את זה.

השופטת חיימוביץ': לא, אז תגיד 'אני לא זוכר'. אין בעיה וזה בסדר.

גולומב: מי היה בממשלה, אתה זוכר? שזה סוכם, מי היה ראש הממשלה באותה תקופה, אתה זוכר? שר הביטחון?

ברקת: בוודאי, אני יכול לשכוח? היינו חברים מאוד קרובים אריק שרון ואני. חברים קרובים זה שהיינו בבית הבראה הצבאי בצפון יחד, ואז נכנסים לבריכה ואז הייתה לו אישה נאמנה שאהבה אותי אהבת נפש, קראו לה מרגלית, ואיך שאני קראתי לה, גלי.
אני בפוליטיקה הבנתי אפס, גם היום אני לא מומחה, אבל אני אסביר למה. והרבה פעמים בשבתות, גלי אהבה אותי מאוד, והרבה פעמים בשבתות הייתי בא אליהם לצהלה, ולאכול שם צהריים. וגלי נהרגה בתאונת דרכים.
אני המשכתי לבוא כי היה להם בין שקראו לו גורי, וגורי הרג את עצמו לא בכוונה עם אקדח שהוא מצא בבית, וזה, צלצלו אלינו להודיע לנו. גרנו ברמת גן, מיקי ואני. ואמרתי למיקי 'קדימה', התלבשנו, שבת בצהריים, ונסענו לצהלה.
הגענו לצהלה, על יד ביתו של אריק שרון היו הרבה אנשים. אף אחד לא העז להיכנס הביתה. מיקי ואני עלינו במדרגות, פתחנו את הדלת ונכנסנו לאריק. הייתה בינינו מערכת יחסים, כמה שהוא היה גדול ואני קטן, של חיבוקים ונשיקות. וזו הייתה מערכת לא פשוטה.

גולומב: אז בעצם התקופה, אתה אומר שהתקופה שסוכם על תעלות 4 ו-5 זה היה בתקופה שהוא היה ראש ממשלה, אריק שרון?

ברקת: אני חושב כך. אני רוצה להגיד באחריות, אני חושב ככה. אני רק רוצה שתבינו, שראש ממשלה, מנכ"ל משרד, אני אומר את זה באחריות ובשקט.
הרשימו אותי מאוד באחריות של התואר, אבל לא כבני אדם, כי האנשים האלה היה להם אלי הרבה יחס והרבה כבוד. אריק שרון, הייתי שם בן בית, גם אחרי שהוא התחתן עם אשתו שגם הלכה לעולמה, גם הוא הלך. נחזור לעניין הצוללות.

גולומב: כן, מה אתה זוכר לקראת, סביב חתימת החוזה, איזה אירועים אתה זוכר סביב חתימת החוזה של 4-5?

ברקת: אז לפני כן גם, אריק היה מדווח אצלי עם מערכת הביטחון על כל חידושים ושינויים טכנולוגיים שאני הייתי ער להם בגרמניה. ואמרתי 'הדבר הזה הוא סודי בינתיים'. אבל, זהו, והסכימו לתת לנו שתיים, ואחר כך שלישית צוללות, הסכימו לבנות לנו צוללות מהסוג הזה שלא היו הרבה שותפי סוד בעולם.
ברור היה דבר אחד, שפרט לאיטלקים שבנו אותו ולגרמניים עצמם, זה מוקצה מחמת מיאוס. איש לא מתקרב אפילו לדעת מה קורה והרבה רצו לדעת. זהו.

גולומב: עכשיו, מה אתה זוכר על האירועים סביב החוזה, חתימת החוזה? אני אזכיר,

ברקת: ראש המשלחת של משרד הביטחון בגרמניה קראו לו,

גולומב: לא משנה.

ברקת: אני הייתי, הוא היה איתי בן בית, היינו חברים כי עזרתי לו לא מעט. שהיו אצלם קוקטיילים ודברים כאלה, הייתי מקדים לבוא בשעה. לא ניכנס לחיי המשפחה הנהדרים שהיו שם, אבל יכולתי להיות כעוזר. להוריד את החולצה ואת הז'קט ולסדר את השולחן ולעבוד במטבח, לעזור להם להתארגן, כי היו שמה קשיים בדבר הזה, וכבודם לא ירד למטה. והייתי שם בן בית.
ויום אחד המנכ"ל, שר הביטחון, אני לא זוכר את שמו, ניסיתי כל הזמן לבוא אליהם לארוחת צהריים. אני הקדמתי לבוא, ואחרי שעזרתי לאשתו ולבית את כל מה שעזרתי, התלבשתי בחזרה, ואז אנחנו עומדים לחתום על חוזה, מסתבר לי שהם יוצאים לנופש. אמרתי 'מה קורה כאן?', והכל התבטל.
שאלתי את אשתו של בעל הבית 'אני יכול לשבת על עדן הספה?', אז היא אמרה לי 'מה שאתה רוצה'. אז ניגשתי לעדן הספה, ועל ידה ישבה אשתו של הגרמני החשוב שיוצאים לנופש. ואמרתי לה 'סליחה שאני יושב על ידך, אני מבין שאתם (גרמנית)'. זה נופש, את המילה הזו למדתי שטסתי פעם לילה שלם מארצות הברית לגרמניה, ואז קמתי והערתי את אנשי הצוות של המספנות ואמרתי להם, 'פה יושב על ידי כל אחד גרמני ומדבר (גרמנית)' מה זה (גרמנית)?' אז הוא אמר לי, לא סתם נופש.
זה הדבר הכי חשוב בחיים של גרמנים, חופשה שמתכננים אותה שנה מראש, שנתיים מראש. א פה אני שומע מראש הביטחון של הגרמנים שהם יוצאים (גרמנית), ואני כבר יודע שאין דבר יותר חשוב מזה.
אז אני ניגש ומתיישב על עדן והספה ואומר לאשתו 'מאין את?', ואז היא אומרת לי '(גרמנית), אתה מכיר את גרמניה?', אמרתי לה 'כן, אני גר בבון'. 'איפה?', אמרתי לה '(גרמנית)' 'מה אתה אומר, אז אנחנו שכנים. אז אנחנו שכנים, אז אנחנו חברים'. ונהיינו חברים.
כשנהיינו חברים אמרתי לה 'תשמעי, זה דבר מאוד משונה (גרמנית). אני יודע מה זה חופשה, ואני מעז לשאול אותך כי את נחמדה'. אמרתי לה 'תראי, אנחנו עומדים לפני חוזה ובעלך אמר שידחו את החתימה כי אתם יוצאים לחופשה. את יכולה להשפיע עליו שתדחו את זה באיזה 3 שבועות'.
מצאתי חן בעיניה, והיא אמרה 'תן לי לבדוק'. והיא בדקה, והם ביטלו ועשינו חתימת חוזה במשרד ההגנה הגרמני, והם לא יצאו (גרמנית).
ואז בנאום שלי שביקש שר הביטחון שלהם, שר ההגנה שלהם, אמר 'את הנאומים עשינו כבר בלשכתי, חתימת החוזה.
יש איש אחד שלא דיבר שם, אני הייתי שמח אם הוא היה אומר לנו מילה'. שקט. וישבו שם ראשי מערכת הביטחון שלנו ושלהם. אגב, אני הייתי האיש המארגן, מפיות כחולות, מפיות לבנות, את כל הדברים האלה במלון הכירו אותי היטב של כל האירועים. ואז הוא קם ואומר 'יש איש אחד שלא נוכח בטקס הזה ולא איתנו, וזה אריק שרון'.

גולומב: מי אומר את הדברים האלה?

ברקת: המנכ"ל הגרמני. סליחה, 'כולנו דיברנו ונאמנו ועשינו ויש שם תמונות והכל', דרך אגב, לא תמצאו אותי כמעט באף תמונה. אני תמיד עומד מאחורי עמודים עבים.
לא רציתי את הפרסום הזה בכלל. 'אבל יש איש אחד שלא פתח את הפה, ואני מבקש ממנו מאוד שיישא את דבריו' הסתכל ואמר לי 'גנרל ברקת'. וקמתי בהתרגשות רבה, ואז אמרתי ש'יש איש אחד שלא היה, כי הוא ישן בתרדמה עמוקה, והאיש הזה הוא אריק שרון, ואני מפה מוריד את הכובע, ואומר לו תודה על כל הסיוע שהוא סייע לנו בנושא הזה'.

גולומב: תספר על החוזה שלך, עכשיו אנחנו בתקופה אחרת, חוזה שלך במידה והיה, בנוגע לצוללות 4-5. מה היה המבנה, גמול, וכיוצא בזה. עכשיו אנחנו בתקופה אחרת.

ברקת: אני לא יודע להגיד לך. אני יודע רק שלא באופן חשאי, אבל לא רשמי, הזמינו אותי לחנוכת הצוללות, ואני בשביל לא להיות עם האף למעלה, אלא להשתתף, אשתי ואני היינו נוסעים לחיפה מעבר לגדר של החשובים, וישבנו, סליחה, עם פשוטי העם בטקס.
ואז היו מורידים את השער והיו באים אלי האנשים היותר חשובים 'שייקה, (אנגלית)'.

גולומב: אני אשאל את השאלה עוד הפעם, ואם לא, אז אני ארענן את זיכרונך. לגבי, ככה אני לפחות הבנתי מההודעה שלך.

עו"ד סרטל: מה אתה מציג לו?

גולומב: אני עוד לא מציג שום דבר. אבל מההודאה ששלו בעמוד 3,

עו"ד ניר: גברתי, רגע, אנחנו מבקשים שזה לא יגלוש לחקירה נגדית.

גולומב: אני עוד לא שאלתי את השאלה, מה הוא רוצה ממני?

עו"ד ניר: שנייה, שנייה.

השופטת חיימוביץ': אדוני מוכן, קודם כל שהתובע ישאל, ואם הוא רוצה לרענן את הזכרון אז הוא יבקש לרענן את הזיכרון.

עו"ד ניר: אוקיי, אם הוא רוצה לרענן אז שיגיד לרענן.

השופטת חיימוביץ': אדוני רוצה לרענן את זכרונו?

גולומב: לא. אני קודם כרוצה לשאול את השאלה, ובמידת הצורך אני זה, ולכן זה נורא מפריע עו"ד ניר. אני חוזר, אני אשאל אותך עוד הפעם. אתה סיפרת פשוט בהודאה שלך לגבי,

עו"ד ניר: זה לא ריענון?

השופטת חיימוביץ': אבל די עו"ד ניר. לא לקפוץ.

גולומב: אני עוד לא שואל.

השופטת חיימוביץ': לא לקפוץ.

גולומב: לעניין השכר שלך מול המספנה, חוזה מול המספנה. אתה זוכר? חוזה מול המספנה, מבנה, גמול, אתה מול המספנה מבחינה כספית באותה תקופה, אתה זוכר את זה, מה שאמרת?

ברקת: לא.

גולומב: אז אני רוצה,

השופטת חיימוביץ': מתי ההודאה שלו?

גולומב: מ-2016.

עו"ד סרטל: תשאל פתוח.

גולומב: אני שאלתי פתוח.

השופטת חיימוביץ': סליחה, הוא שאל פתוח והעד ענה שהוא לא זוכר, אז זה הזמן לרענן את הזיכרון.

ברקת: כבוד בית המשפט סליחה על השאלה בגילי עם מכשירים באוזניים, עושים פה הפגנות? אני לא מבין את ההתנהגות הזו. סליחה שהערתי, תודה.

גולומב: קדום כל ההתנהלות פה בבית משפט, אם רוצים להתנגד, מותר להתנגד.

ברקת: לא, אני לא מכיר את הדברים האלה.

גולומב: אז זה נכון שאתה לא מבין, אז אני מסביר. נכון שבצורה הזאתי לא עושים את זה, בדרך כלל מבקשים להתנגד ונעמדים ואומרים 'אנחנו רוצים להתנגד', ולא סתם מעירים הערות מהקהל, זה אתה צודק. אבל באמת זה בסדר, ככה זה עובד.

השופטת חיימוביץ': רק רגע, סליחה, אולי אני אסביר לעד כדי שזה לא יהיה. אדוני, פשוט יש לנו כאן הרבה סנגורים, אבל הנוהל הוא שמותר להם להתנגד, אז בגלל זה, זה קצת עושה רעש, זה קצת מפר את הסדר, אבל זה הזכות להתנגד.

ברקת: כבודך, הבנתי מקבל, אין מה להתווכח.

גולומב: או-קיי. עכשיו, בשנת 2016 כשנחקרת, אתה זוכר שנחקרת בלהב 433? נחקרת

ברקת: לא כך, סליחה.

גולומב: שגבו ממך עדות.

ברקת: באחת המסעדות ניצב בדימוס בא אלי ואמר לי 'שייקה, למדנו שאתה לא יודע מה זה עדות פתוחה' אז אמרתי לו 'נכון'. לא נחקרתי, זו הייתה עדות פתוחה ואני למדתי את המשפט הזה.

גולומב: נכון.

ברקת: בתרבות המשפטית.

גולומב: שמסרת עדות פתוחה ב-2016, אתה זוכר?

ברקת: העדת.

גולומב: העדת עדות פתוחה.

עו"ד צמח: עדות היא לפני בית המשפט, אם כבר מדייקים.

גולומב: הכל בסדר, זה נורא מפריע.

השופטת חיימוביץ': לא רוצים לדייק.

גולומב: עכשיו שנייה אחת, אתה זוכר שמסרת עדות?

ברקת: כן.

גולומב: עכשיו בעדות שלך אתה מסרת בעמוד 3, שורות 57 עד 62 את המילים הבאות, ואם אתה זוכר, תתייחס לזה.

ברקת: בבקשה.

גולומב: "החוזה האישי שלי הכולל את שכרי על עסקת הצוללות האלה", האלה זה 4-5, "נחתם בשלב מאוחר יותר וכלל סכום כסף ששילמה לי המספנה הגרמנית. לשאלתך, מה היה הסכום ששולם לי עסקת הצוללות הזאת, אני משיב שיש לי חוזה סודי עם המספנה.
אני חתום מול המספנה שאסור לי לחשוף את הסכום. אני רוצה לציין שאני לא מפחד שהסכום ששולם לי ייוודע לכם, אבל עדיין יש לי בחוזה עם המספנה הסכם סודיות".

ברקת: אני רוצה להוסיף לזה את המשפט הבא.

גולומב: קודם כל, הדברים האלה נכונים?

ברקת: כנראה.

השופטת חיימוביץ': רגע, דקה. עכשיו התובע קרא לך משהו שאתה אמרת, עכשיו אני רוצה רגע להבין. אתה זוכר שאמרת את זה בעדות שנתת במשטרה, בהודאה?

ברקת: כבוד בית המשפט, א' אני מכבד האנשים, ב', בית משפט וג', אותך כשופטת. אני לא אעז להסתכל לך בעיניים, ולא לדבר עם כל הכבוד לבית המשפט. גדלתי פה בארץ הזו. אני לא זוכר דברים כאלה.
אני יודע דבר אחד, וזה משפחתי יודעת, שכסף ואני זה לא עובד ביחד. אם תשאלי את אותי כמה כסף יש לנו, אני לא יודע לענות לך. אני יודע רק, אני אפנה אותך לרשות המיסים, למשרד האוצר, לרואה חשבון שלנו, שהם יגידו לך. זה לא,

גולומב: קודם כל,

ברקת: אם לא הבנתי אותך, אני מתנצל.

השופטת חיימוביץ': כנראה אני לא הסברתי את עצמי כמו שצריך. עכשיו אני לא שאלתי אותך על כסף. אנחנו במקום אחר, אנחנו במקום של זיכרון, לא במקום של כסף.
אני שאלתי האם אתה זוכר שאמרת את הדברים האלה למשטרה, משום שאם אתה לא זוכר, אז יש לזה משקל אחר. אנחנו צריכים לחשוב מה לעשות עם הדברים האלה.

ברקת: למשטרה?

השופטת חיימוביץ': כשחקרו אותך במשטרה, עדות פתוחה, אז אמרת את מה שהתובע עכשיו הקריא.

ברקת: סליחה, סליחה. את אומרת לי דברים שאני בכלל לא יודע. חקרו אותי?

השופטת חיימוביץ': לא שחקרו.

גולומב: כשמסרת עדות פתוחה.

ברקת: סליחה, סליחה. אני רוצה להבין, את מדברת על 433?

גולומב: 433

ברקת: כן, וודאי.

גולומב: עכשיו הקראתי לך,

השופטת חיימוביץ': רגע, מה שעכשיו אנחנו עושים, אנחנו עוברים למעשה, הרי העדות שלך שנתת במשטרה היא לא מוגשת אלי, אלא אני שומעת אותך.
אבל יש משהו שאתה לא זוכר, וזה הנושא של החוזה שלך בצוללות 4 ו-5. אז התובע קרא לך את מה שאמרת בשנת 2016.
אז השאלה שלי, ואם אתה רוצה שיקרא את זה שוב, השאלה שלי אם אתה זוכר, א', שזה היה? ו-ב', שאמרת את זה במשטרה? אז התובע יקרא את זה שוב.

גולומב: אני אקריא לך שוב.

השופטת חיימוביץ': זה דברים שהם מפיך

גולומב: אתה רוצה לקרוא את זה לבד? לקרוא או להקריא לך?

ברקת: אה, זה ב-433?

גולומב: כן.

ברקת: בבקשה, תגיד לי.

גולומב: זו חתימתך, נכון?

ברקת: זו חתימתי.

גולומב: אתה זוכר שנחקרת, ועכשיו אני מקריא לך משהו שאתה, כתוב פה שאתה אמרת בחקירה, או-קיי?

ברקת: איפה?

גולומב: בשורה 57, "החוזה האישי שלי"

ברקת: "ראש מנהל הרכש והייצור מר מורש, ונציגים גרמנים. החוזה האישי שלי, הכולל את שכרי על עסקת הצוללות האלה נחתם בשלב מאוחר יותר וכלל סכום כסף ששילמה לי המספנה הגרמנית.
לשאלתך מה היה הסכום ששולם לי על העסקת הצוללות הזו, אני משיב שיש לי חוזה סודי עם המספנה. אני חתום והוא לא מספנה שאסור לי לחשוף את הסכום".

גולומב: "אני רוצה לציין", תמשיך את המשפט האחרון, "אני רוצה לציין",

ברקת: "אני רוצה לציין לא מפחד שהסכום ששולם לי ייוודע לכם, אבל עדיין יש לי בחוזה עם המספנה הסכם סודיות".

גולומב: עכשיו, אתה זוכר שאמרת את הדברים האלה?

ברקת: קודם כל אני חתום על זה, אין לי ברירה. אפילו אם אני אגיד שאני לא אמרתי.

גולומב: אבל זה לא הנקודה.

השופטת חיימוביץ': לא, זה ברור שאמרת את זה.

גולומב: קודם כל, האם אתה זוכר שאמרת את זה?

ברקת: סליחה, אני מאוד מבקש מבית המשפט לצאת לעשות שירותים.

השופטת חיימוביץ': כן, בסדר. אנחנו נעשה הפסקה עכשיו של עוד חצי שעה, רק אני מבקשת לא לדבר עם אף אחד על העדות שלך, כולל עם הבן שלך.