פסק הדין שזיכה אתמול את הקטינים בפרשה המכונה "חתונת השנאה" הוא כתב אישום חריף ונוקב מאוד נגד הפרקליטות, נגד היועץ המשפטי לממשלה ביחי אמנדלבליט וגם נגד התקשורת.

למרות שבמדובר בשני מקרים שונים לגמרי, העקרונות והשיטות בתיקי נתניהו דומים: לחץ תקשורתי להגיש כתבי אישום, שיתוף פעולה פורה והדדי בין התקשורת לפרקליטות, האחד מזין את השני – ואז הגשת כתב אישום למרות שבמקרים דומים אחרים הפרקליטות לא טורחת להורות על פתיחת חקירה.

על אף שהשופט שמעון לייבו לא מזכיר את ההיבט הפוליטי – המסר ברור: הפרקליטות נמנעה להגיש כתבי אישום נגד ח"כים ערבים למרות שהיו ראיות להסתה לכאורה, אבל מיהרה להגיש כתבי אישום נגד הקטינים בלחץ התקשורת.

החלטתי לעשות סדר בפרשה:

***

מה קרה בפרשת "חתונת השנאה" שהתקיימה בדצמבר 2015: החתונה שהתקיימה זמן קצר אחרי אחרי שנעצרו מספר חשודים בביצוע רצח שהתקיים בכפר דומא שבשומרון בינואר 2015.

באותו אירוע הושלך בקבוק תבערה אל תוך בית משפחת דוואבשה במטרה לרוצחם. בבית משפחת דוואבשה ישנו באותה העת ההורים סעד וריאהם, והילדים עלי (אז בן כשנה) ואחמד (אז בן כ-4).
כתוצאה מהמעשה, הוצת הבית על יושביו ותכולתו, התינוק עלי נהרג במקום, וסעד, ריאהם ואחמד אושפזו בבית החולים עם כוויות קשות. מאוחר יותר נפטרו בבית החולים סעד וריהאם ורק אחמד שרד.

ביום החתונה תמונותיהם של בני משפחת דוואבשה הודפסו עם הכיתוב "נקמה", הודבקו על קרטונים וחיברו להם קרשים כך שניתן יהיה להניפם כשלטים בחתונה.
במהלך החתונה הזמר שר "יבנה המקדש" והוסיף לשיר פעמיים "יישרף, יישרף המסגד", וכן "יתפוצץ יתפוצץ המסגד".
בעת השמעת השיר, רקד אחד הקטינים במשך כדקה כאשר כיתוב על חולצתו "אין ערבים אין פיגועים" והניף בידו חולצה צהובה ועליה סמל תנועת "כך".

בהמשך החלו הנאשמים לרקוד, בצוותא עם כמה עשרות צעירים מבאי החתונה ובהם קטינים רבים, תוך שהם מניפים ידיהם באוויר, וחלקם מניפים את תמונת משפחת דוואבשה, שני רובים אוטומטיים, אקדחים או חפצים המתחזים להיות כאלה, בקבוקים אשר הוכנסו לתוך פייתם בדים כך שהם דימו בקבוקי תבערה וסכינים.

אתמול כאמור זיכה בית המשפט את הקטינים מהחתונה.

במה הם הואשמו הקטינים ע"י הפרקליטות:
בהסתה לאלימות או טרור כשהפרקליטות מדגישה שמדובר באירוע ייחודי וחסר תקדים.

מה פסק השופט:
ראשית, הוא מתח בצדק רב ביקורת חריפה על התנהלות הקטינים וכתב:

"הריקוד ואופיו עומדים בסתירה לערכים אנושיים בסיסיים. אירועי הריקודים המתוארים בכתב האישום בעיצומה של שמחת חתונה המסמלת יותר מכל חיים חדשים לידה וצמיחה, מהווה משום ניגודיות חריפה שאין הדעת סובלתה באופן כללי ובמקרה דנן במיוחד".

אז למה השופט זיכה את הקטינים?
באופן כללי כי "פסול מוסרי אינו מתורגם אוטומטית לאישום פלילי". באופן יותר פרטני, משני טעמים: האחד, "שלא הורם הנטל הראייתי הנדרש להוכחת היסודות התוכניים והסתברותיים הנדרשים לשכלול העבירה" והטעם השני הוא אכיפה בררנית – וזה מאוד משמעותי ותואר בפירוט רב בפסק הדין.

הדוגמא הבולטת שהביא השופט היא "ההנחות" שעשו בפרקליטות למשל להיבא יזבק, לשעבר חברת כנסת מהרשימה המשותפת.

"מדובר במספר התבטאויות המשתרעות על פני מספר שנים שהראשונה שבהם ב-2013 והאחרונה ב-2019.
הפרקליטות לא פתחה בחקירה, כאשר חלק מהותי משיקולי טענת אכיפה בררנית נוגעים אף לשאלת הדחיפות וההתנהלות הבהולה בתיק זה בו מעורבים קטינים בשונה מבגירים בעלי מעמד… עניין יזבק מקים דמיון מסויים לנדון דנן: הן בדברי שבח לרוצחי ילדים, הן לאור ההד הציבורי שנלווה לדברים והעובדה כי הדברים פורסמו בכלי התקשורת ובפייסבוק בתפוצה נרחבת".

השופט קיבל את טענת ההגנה כי קיימות מספר דוגמאות, חלקן בולטות ומשמעותיות ואף חמורות יותר:

"שיש בהן הסתה לאלימות, לפי מבחנים שהציגה הפרקליטות, בין באומר ובין במעשה, ולגביהן הפרקליטות נמנעה מנקיטת הליך פלילי. מקרים אלו אולי לא זכו לתהודה פרסומית כמו הנדון אולם לפי אמות המידה שהפרקליטות נקטה בתיק זה, היה מקום לפעול גם שם בהגשת כתב אישום בהליך מזורז – ודבר לא נעשה.
נקיטת צעדים רק כלפי מי שאינו מפורסם ואילו התנהלות בעצלתיים בהליך נגד ח"כים המתבטאים בצורה שביהמ"ש העליון אף הגדיר כחמורה הינה דבר שהפרקליטות בסיכומיה לא נתנה לו טעם."

השופט המשיך והביא מספר דוגמאות בהן הפרקליטות נמנעה מחקירת "מפורסמים" תוך פרק זמן סביר, או שבדרכה לאיתור ראיות

"הרימה ידיים, ללא חיפוש משמעותי של ראיות. דומה כי התנהלות המאשימה מתאפיינת בהימנעות מהגשת כתב אישום ואפילו אי פתיחת חקירה במקרים קלים ובמקרים בהם מדובר בח"כ או דמות מפורסמת מעולם המדיה. התנהלות שכזו אינה עולה בקנה אחד עם ערכי שוויון.
אדרבא, יש מקום להחמיר דווקא בביטויים של נבחרי ציבור ומפורסמים שהתהודה לדבריהם רבה יותר, ואדרבה דבריהם עלולים להיות מתורגמים לפעילות אלימה… הפרקליטות מגבילה עצמה ולא מקבלת החלטה זמן רב ופועלת בצורה שונה העולה כדי אכיפה בררנית".

הנה המקרים אליהם התייחס השופט:

• חנין זועבי קראה למחות נגד ישראל, הפרקליטות נמנעה מלחקור אף שהפנייה באה ממקור עיתונאי.
• השייך כאמל חטיב, פרסם מאמר תמיכה בלוחמים למען אל-אקצה, הפרקליטות התקשתה לבדוק היכן הדברים נכתבו, וממילא לא נפתחה חקירה. רק בגין פרסומיו בזמן מבצע "שומר החומות" נפתח הליך משפטי בשל התבטאויות עדכניות ולא בגלל התבטאויות עבר.
• כנס באוניברסיטה העברית שקרא "אינתיפאדה" ועקירת הכובש, הפרקליטות לא פעלה באופן נחרץ להשגת החומרים.
• ח"כים ערביים פגשו בני משפחות מחבלים התפלו לזכר המחבלים ועמדו דקות דומיה לזכרם – הפרקליטות נמנעה מלפתוח בחקירה.

נושא מהותי שהוזכר הוא הלחצים התקשורתיים על הפרקליטות להגיש כתב אישום. כזכור, צילומי החתונה נחשפו בערוץ 10 ועד מהרה כל הערוצים הדהדו זאת והפרקליטות מיהרה לפעול.

השופט ציטט פסק דין אחר שבו נכתב כי

"דיווח עיתונאי אין בו להפקיע את זכויותיהן של נשואי הכתבות ולכן התחקירנים מחוייבים לתת לזכויות הפרט את המשקל המידתי הקבוע בחוק. דברים אלו נכונים במיוחד, בהתחשב ברוחב הפריסה של התקשורת הטלוויזיונית והפוטנציאל ההרסני שגלום בה. אין להשלים עם מציאות בה מוכרע דינו של אדם לשבט או לחסד באמצעות התקשורת".

השופט בפסיקתו כותב:

"שיקולי התקשורת אינם בהכרח חופפים לשיקולים המנחים את פסיקת בתי המשפט… האינטרס הציבורי עליו אמונים גורמי אכיפת החוק לעיתים חורג מ"עניין ציבורי" ולכן לא מן הנמנע כי גם תיק הזוכה לסיקור תקשורתי רב וצפיות חוזרות ונשנות יכול. החשיפה התקשורתית אליו גדולה ביותר בהשוואה לתיק אחר בו קיימות אמירות מסיתות יותר אולם לא קיבל את יומו בתקשורת".

רמז ברור לכך שגם בתקשורת יש אכיפה בררנית שמתגלגלת לאכיפה בררנית בפרקליטות – והכל לפי אינטרסים פוליטיים.

משפט המחץ לגבי התקשורת:

"בהליך הפלילי כללי ההכרעה אינם נקבעים אך לפי תהודה תקשורתית ומידת שאט-הנפש שהמעשים מעוררים, אלא אך לפי אמות מידה חוקיות משפטיות קבועות".

השורה התחתונה: הערכאה אמנם נמוכה, בית המשפט השלום לנוער בירושלים, אבל הפסיקה חשובה מאוד כיוון שהיא חושפת את הצביעות של הפרקליטות ואת האיפה ואיפה שהיא נוקטת במקרים דומים, בין היתר על רקע פוליטי.

***

אתמול בפייסבוק של אלי
10:49 -> 12:53 -> 14:26 -> 15:48 -> 17:35 -> 18:16 -> 18:40 -> 19:22 -> 21:41