יומן הבוקר
יהודית תירוש (צילום: אלי ציפורי)
השופטים במשפט נתניהו רוצים הבהרות. ההתפתלויות של התובעת, יהודית תירוש, רק מדגישות את מה שכולם כבר מבינים: המטרה היא להלבין את השימוש בצווים לא חוקיים להפקת חומרים. כך זה עובד

זוכרים את הדיון האחרון במשפט נתניהו שהופסק על-ידי השופטים לאחר שנחשף שהפרקליטות השתמשה בצו נגד פילבר שהוצא ביולי 2017 ל-30 יום, והחומרים ממחשבו של פילבר הופקו רק בדצמבר אותה שנה וכללו תכתובת עם העדה דנה נויפלד?

ובכן, השופטים ביקשו מהפרקליטות להבהיר את הנושא לאחר שצוותי ההגנה העלו טענות מאוד מוצדקות: הצו היה תקף רק ל-30 יום ואי אפשר להשתמש בו מעבר לכך.

יהודית תירוש המציאה באותו דיון תירוץ תמוה: מדובר בצו מתגלגל. אפשר לחדור ב-30 יום ולהפיק חומרים מתי שרוצים.
השבוע, במקביל לתגובת הפרקליטות על הריגול בתיקי נתניהו, העבירה הפרקליטות את תגובתה לאותו צו. כרגיל, לא פחות מ-9 עמודים של פלפולי מילים ולוליינות מרשימה שנועדה להכשיר את השרץ.
המסר של תירוש: אנחנו מפרשים את החוק לפי מה שמתאים לנו.

***

באופן כללי, החשיפה הענקית למשפט נתניהו חושפת את כולנו לדרכים המגוונות שהפרקליטות והמשטרה מלבינות כל מיני פעולות פסולות ולא חוקיות דרך "צווים", "תעודות חיסיון" ושאר מונחים, שנשמעים כאילו "חוקיים" אבל במקרים רבים מטרתם היא אחת ויחידה: להסתיר את הדרכים הלא חוקיות שהושגו הראיות.

במקרה שלנו, תירוש השתמשה בפרשנות יצירתית במיוחד:
אלא שהטענה המרכזית של תירוש, כי לשון החוק והצו מגבילים את התקופה שבה ניתן לחדור לחומר המחשב המקורי, אך לא את משך הזמן שבו ניתן לעיין בהעתקים של החומר המקורי (דבר שאינו מתיישב עם לשון החוק כי שהוצגה ע"י צוותי ההנה בדיון. מרגע שהסתיימה החדירה והחיפוש הם מוגבלים רק לתוקף הצו).
כלומר, מה שעושה תירוש היא הפעולה הקלאסית של "פרשנות" מרחיבה של החוק, וכפי שהשופט בדימוס הרן פינשטין תמיד אומר לי – זו התרבות של אהרן ברק: לא חשוב מה החוק אומר, חשובה הפרשנות שלו, שכמובן מתאימה לאג'נדה מסויימת.

אגב, תירוש מודה במפורש שטענותיה הן בגדר "פרשנות" של הוראות החוק ו"בשיא" הפרשנות היא מביאה הצעת חוק (שלא עברה!) בנושא הצווים ש"משקפת את מצב הדברים הנכון והראוי בהקשר שלפנינו".
כלומר, היא נסמכת על הצעת החוק שלא נכנסה לתוקף בבואה להצדיק את הפרשנות שלה, דבר מדהים בפני עצמו.

הפרשנות לחוק של תירוש נשענת, לשיטתה, גם על נוהלי עבודה. לתפיסתה, רוב רובן של החקירות, בוודאי חקירות כלכליות רחבות היקף, אינן מסתיימות במהלך 30 ימים ולכן הפרשנות של ההגנה תחייב את החוקרים "לרוץ" לבית המשפט, להשיג את צווי הארכה, בכל פעם שהם לא יספיקו לעיין, למיין ולסווג את חומר המחשב שהועתק.

"מדובר בהכבדת הנטל והעומס המוטלים ממילא על כתפיהן של רשויות החקירה ובתי המשפט, שאין בה למעשה שום צורך והוא אינו מגן על שום אינטרס שהוא".

אלא שתפקידה של תירוש הוא לא לדאוג ליעילות העבודה של החוקרים ושל בתי המשפט. התפקיד שלה, בין היתר, זה לשמור על החוק.
גם משך הזמן שעבר בין תקופת הצו להפקת התכתובות בו (חמישה חודשים) איננו הגיוני ולא מתיישב עם לשון החוק.

הבעיה של תירוש היא כפולה: האחת, הצו הפגום. השנייה, העבירות בגינו.
תירוש מנסה בכל כוחה לצייר מצב שחקירת תיק 4000 היא גלגולה של פרשת תיק בזק רשות ני"ע, ובשביל זה היא המציאה מושג חדש – "פרשה 3", שהתגלגלה מתיק בזק לתיק 4000.
אלא שהניסיון הזה לא יצלח. מדובר בשני תיקים נפרדים לחלוטין – תיק בזק רשות ני"ע נחתם בהודעה על יו"ר רשות ני"ע דאז שמואל האוזר על המלצה להגשת כתבי אישום (בין היתר נגד פילבר, טענות שבגינן לא הוגש כתב אישום לבסוף נגד כל המעורבים).
רק לאחר מכן, ולא בהמשך, ולא בגלגול, כפי שטוענת תירוש, נפתח תיק 4000 והמשטרה הצטרפה לתיק.

הניסיון של תירוש להדביק את שני התיקים הללו כאילו הם גלגול של פרשה אחת, נועד גם להלבין את השימוש בצווים לא חוקיים להפקת חומרים.

***

אתמול בטוויטר ובפייסבוק של אלי
08:16 -> 08:34 -> 09:48 -> 10:37 -> 12:03 -> 12:15 -> 14:01 -> 15:55 -> 17:00 -> 18:08 -> 19:52

מאמרים אחרונים