השופט בדימוס הרן פינשטיין הוא אחד מהאורחים הקבועים בתוכניתי בלי חשבון ביום שישי בגלי ישראל.
הוא איש חכם וידען בצורה יוצאת דופן והסיבה, להערכתי, שלא קודם במערכת המשפט היא אך ורק כיוון שהוא מחזיק בדעות ימניות.
פינשטיין הוציא ספר נהדר "הגמילה מהגלימה" שבו הכניס את הקוראים לשיקול הדעת של שופט בעיר שדה במשך שני עשורים (אשדוד ורחובות).
את דעותיו על הבג"ץ שמעתם ועוד תשמעו והוא ניסח אותן גם בספרו.
***
בחרתי להביא במלואו את החלק הזה:
"
חבל ששופטי בית המשפט העליון לא הפנימו את האמירה הנכונה של השופט משה זילברג בפסק דין משנת 1951:
"אין מחוקק מלבד מחוקק ולו בלבד נתכנו עלילות החקיקה".
במקום ללכת בעקבות משפט זה הפכו השופטים להיות "אקטיביסטים משפטיים" הפועלים ללא כל סמכות. תופעה זו בולטת בעיקר בעתירות לבג"ץ המוגשות על ידי כל בר בי רב ללא כל סינון מטעם החוק או בית המשפט. הביטוי הבלתי חוקי הבולט ביותר בפסיקת בג"ץ הוא בהחלטות בית משפט זה לבטל חוקים של הכנסת.
המתריעים כנגד תופעה פסולה, ואני ביניהם, לא הצליחו עד עתה לשכנע את בית המשפט העליון לשנות את אורחותיו. הדרך היחידה להפסיק את הפעילות הבלתי חוקית הזו של בית המשפט היא על ידי שינוי החוק.
קל מאוד להגדיר מה מותר ומה אסור לבית המשפט, גורמים למערכת המשפט בפרט, ולמדינת ישראל בכלל. ד"ר ישראל שייב-אלדד הציע בצדק רב כי המשמעות של המונח בג"ץ לא תהא עוד "בית משפט גבוה לצדק", אלא: "בית משפט גבוה לציונות".
סמכויות ה-בג"ץ מעוגנות בסעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה. סעיף קטן 15(ג) קובע כי בשבתו כבג"ץ הוא מוסמך לדון בעניינים: "אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר".
על סמך לשון כללית זו, "סעד למען הצדק", מתערב בית המשפט בכל נושא שבו הוא סבור כי יש לו סמכות להעניק סעד, כולל כאמור ביטול חוקים של הכנסת.
אלא, שבית המשפט מתעלם מן הנקודות הבאות: סעיף קטן 15(ד) לחוק קובע: "מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן(ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק –
- לתת צווים לשחרור אנשים שנעצרו או נאסרו שלא כדין.
- לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולאנשים אחרים…
- לתת צווים לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכות שיפוטיות או מעין שיפוטיות…
- לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בעניין פלוני לפי סמכותם או להימע מלדון או מלהוסיף לדון בעניין פלוני שלא לפי סמכותם…"
ארבע הסמכויות האדמיניסטרטיביות הללו מכונות בתורת המשפט כ"צווים פררוגטיביים". הא ותו לא!
בית המשפט העליון מתעלם לגמרי מסעיף 15(ה) של אותו חוק הקבוע: "סמכויות אחרות של בית המשפט העליון ייקבעו בחוק".
אם בית המשפט מוסמך – לטענתו – להעניק כל סעד באמצעות הפיסקה האומרת כי יש לבג"ץ סמכות לתת "סעד למען הצדק" ממילא מתייתר לגמרי סעיף משנה (ה) הקובע כאמור כי "סמכויות אחרות… ייקבעו בחוק" אם לדעת בית המשפט כל סמכויותיו מוקנות לו מתוך הביטוי "סעד מן הצדק" עולה השאלה מדוע קובע החוק כי סמכויות אחרות תקבענה בחוק?
זאת ועוד; הסמכויות הספציפיות של בית המשפט מפורטות בפסקה ג' לעיל, כך שהעדר קביעה מפורשת בחוק לפיה יש לבית משפט סמכות לבטל חוקים משמעה היחיד הוא כי לבית המשפט אין סמכות כזו. כיום – אין סמכות זו מפורשת בחוק! ולבסוף: כלל פרשני ידוע ומקובל הוא כי לבית המשפט אין המחוקק משחית מילותיו לריק. כלומר, יש לתת משמעות לכל מילה בחוק. אם כך, מהי המשמעות של סעיף משנה (ה) הקובע כאמור כי סמכויות אחרות תקבענה בחוק? אם בית המשפט מוצא לעצמו סמכות להערב בכל נושא באמצעות המילה "צדק" בלבד – ברור כי סעיף משנה ה' מיותר. אבל – הוא לא מיותר. הוא לא נמחק מספר החוקים. בית המשפט "מחק" אותו בהתעלמו ממנו באופן כולל.
מסקנה: בהיעדר הקניית סמכות מפורשת בחוק, כל החלטה של בית משפט הפוסלת חוק היא עצמה בלתי חוקית!
כאשר ראובן ריבלין כיהן כיושב ראש הכנסת הוא התראיין לאחד העיתונים. צילום הריאיון נשלח אל כל השופטים על ידי לשכת הדוברות של הנהלת בתי המשפט.
כה אמר מר ריבלין, לשעבר נשיא מדינת ישראל:
"נכון. וזה הביטוי שבו השתמשתי בבית הנשיא (הכוונה לביטוי "הפיכה שלטונית"). הנשיא אהרן ברק מאוד נפגע מהביטוי הזה. אבל לדעתי, כאשר חבורת אנשים יושבת בחדר ואומרת, מרגע זה אנחנו השלטון, זה פוטש. תאמר לי אתה: זה לא פוטש? הרי הם לא קיבלו הסכמה של אף אחד. הם לא התייעצו עם אף אחד. הם יצרו מצב של לבוא ולתפוס את השלטון"
ובהמשך:
"שים לב שבית המשפט בעצם הציב את עצמו מעל לחוק. הוא איבד את המורא בפני החוק".
