עדותו של מיקי גנור במשפט הזוטא שלו בתיק הצוללות. פרק מס' 56 בסדרה תיק הצוללות, תיק תפירה.
***
עו"ד ניר: בהמשך, עו"ד פנחס אומר "לדעתי יש פה מקרה מובהק של קצר בתקשורת. הסכומים שדיברנו עליהם היו סביב 4 מיליון, כי אני זוכר שהם ישבו במו"מ ואמרו שלסכום כזה זה לא המאסר המבוקש. ואמרתי להם שבאותו מין יש לי תיק. יש לי תיק שזה כן קרה. הסכום של 50 מיליון עלה בהקשר של הקנס".
עו"ד בן צור שואל "קנס בגין מה"? עו"ד פנחס, "בגין האירוע". פרקליטת המחוז, "באופן עקרוני היה צריך להגיש נגדו כתב אישום מאוד חמור על המעורבות שלו בשחיתות".
האם אתה היית ער לכך שהסכום של 50 מיליון עלה בהקשר של הקנס?
גנור: לא. לא. לא אמרתי את זה. לא. אני ידעתי שאני, הסטייט-אוף-מיינד שלי, אני חושב שזה גם כתוב בהסכם עד המדינה, זה חסינות מוחלטת, חסינות אולי אני לא משתמש במונחים המשפטיים, חסינות מוחלטת, מוחלטת, מוחלטת בנושא פרשת הצוללות כל העדויות שאני אתן. ואני נענש בנושא המיסוי.
אני לא יודע, אני יכול להתייחס בבקשה כתוב פה פרקליטת המחוז, קשוח מאוד לקח כמה ימים, אני יכול להתייחס לזה?
עו"ד ניר: כן.
גנור: הזיכרון שלי על הפנים, אני מודה הזיכרון שלי על הפנים. לילה לפני, פשוט מהזיכרון, היה הצרחות והקללות של מוטי לוי, אני לא יודע אם זה היה ב-08, 09, 11.
הסכם עד המדינה נסגר ביני ובין מוטי לוי, הפרקליטים, נדמה לי את זה מופיע באיזשהו מקום. אלי זוהר אמר, צדק הוא הכיר אותי, שהוא לא יכול למכור לי את ההסכם, הוא לא יכול. הוא אמר את זה באיזושהי צורה והעביר את הטלפון, אני לא יודע בדיוק איך, למוטי לוי. ואני לבושתי, אפס, הייתי פשוט אפס, לא עמדתי בצרחות, לא עמדתי בקללות, לו הייתי אני, הייתי טורק את הטלפון ובזה נגמר האירוע.
כשכתוב פה זה משא ומתן ארוך ומייגע, מה שלמדתי, המו"מ נמשך יום אחד גברתי השופטת, יום אחד. יום אחד. אין לי ספק שמי שקונה או מוכר דירה לא מנהל משא-ומתן יום אחד. מו"מ יום אחד.
ויותר מזה, ישבתי על החוזה, ישבנו, אירוע דרך אגב שאני לא זוכר. גם היום הראו לי את האירוע הראו לי אותו בווידאו, לא זוכר את האירוע, זאת אומרת יש אירוע בוודאות, לא זוכר את האירוע, הראו לי אותו, הראו לי אותו, הראו לי אותו, אבל זה האירוע שהיה, רואים. את הפרקליטות, לא פרקליטות, את חוקרי המשטרה, את עוה"ד שלי, אני, יושבים ועוברים על החוזה.
זה המצב שאני עובר על החוזה, החוזה שמשנה חיים. החוזה אולי הכי חשוב שחתמתי אי פעם בחיים, עוברים המשטרה, הפרקליטים שלי ואני. אני חושב תמונה הזויה לחלוטין לא נורמלי. לא נורמלי. ומה שאני עוד, כמה תאי מוח נשארו, רואים בהסכם עד המדינה, תיקונים בכתב יד, שזה תיקונים שאני ביקשתי בנושא מס, שוב פעם הסטייט-אוף-מיינד שלי הוא מס, מס, מס.
תיקונים בכתב יד בנושא המס, תיקונים שנדמה לי כתב היד של יואב תלם. שהחופזה, לא יודע, מילה טירוף, אולי מילה לא דיפלומטית, לחתום את החוזה מה שיותר מהר ואפילו לא לתקן 10 דקות, רבע שעה את התיקונים בכתב יד שהיו כתובים בחוזה בצורה מכובדת, אפילו את זה לא עשו.
אני חושב שוב פעם, זה ספקולציה, זה תחושה מכל מה שאני מכיר היום. המשטרה פחדה, פרקליטות, משטרה, שאם עוה"ד ישבו איתי יום, יעברו איית על החוזה, יומיים, אני אתחיל לשאול שאלות, אני אתחיל לחשוב, אני אהיה במצב, hopefully לא, בתנאים לא תנאים, ואני אגיד להם או-קיי, איפה עבירות המס?
ואז הייתי מגיע למסקנה כזאת או אחרת של עבירות מס. ואז פשוט לא היה הסכם. באותו יום לא היה הסכם.
עו"ד ניר: מר גנור, האם לפני המעמד שאתה חותם וקוראים לך את הסעיפים, ישבת עם עוה"ד שלך על ההסכם או על טיוטה שלו?
גנור: לפי מה שאמרתי, לא זוכר. גם הפגישה הזאת היחידה, אין לי שום זיכרון מהפגישה. היא התקיימה ז"א. היא מתועדת, מצולמת. שום זיכרון, נמחק, נמחק, הודחק. לא יודע איך לקרוא לזה.
מה שאני זוכר זה בכלל את השיחה של מוטי לוי, שיחת האיומים והצעקות של מוטי לוי. זה הזיכרון היחידי שתמיד ידעתי עליו שזכרתי אותו.
📌בהמשך:
גנור: אני מזכיר שעבירות המס בסטייט-אוף-מיינד שלי, זה איום על כל הילדים שלי, על כל הנכדים. זה מה שאני רואה לנגד עיניי. זה מה שאני רואה.
ואני בהסכם עד המדינה, בסטייט-אוף-מיינד שלי מציל את המשפחה. הסטייט-אוף-מיינד, זה מה שמעניין אותי.
