הדבר החמור ביותר, לטעמי, בהחלטה של שופט העליון יוסף אלרון לא לשחרר במוצ"ש את אלי פלדשטיין ואת הנגד במילואים – היא לא רק מתן האפשרות לפרקליטות לערער בלי שום סיבה משפטית והיא גם לא ה"צפצוף" על שתי ערכאות בשלום ובמחוזי שקבעו שיש לשחררו – אלא בקבלת חוות דעת בהולה שהוגשה לעיונו של מפקדו של הנגד.
חוות דעת של אלוף מישנה, שחרצה את דינם להישאר במעצר בתיאורים מופרכים על מסוכנות ועל סכנה למקורות ועוד הפרזות.
***
כיצד קרה ששופט כה ותיק בלע את הפיתיון שהכינו לו בפרקליטות ובצבא? מה, השופט אלרון לא יודע שחוות דעת, גם אם הן באות מקציני צבא או קציני משטרה או פרקליטים "בכירים", הן בהגדרה חוות דעת מטעם, חוות דעת אינטרסנטיות, שאין להם שום קשר ל"חקר האמת". מה, הוא לא הבין שחוות דעת של מפקדם של פלדשטיין והנגד, היא לא רק אינטרסנטית מעצם טבעה, אלא גם נקמנית בגלל האירועים שהתרחשו תחת אחריותו של אותו אל"מ?
איך השופט לא הפעיל את הדבר הכי בסיסי – היגיון בריא ושכל ישר?
האם זה הגיוני כי אלי פלדשטיין והנגד מסוכנים ומסכנים מקורות? אם כך הוא, צריך להכניס לא מעט "עיתונאים" למרתפי השב"כ ולמעצרים ארוכים.
אחת הבעיות במעמדים כאלה שבהם השופט עומד מול דרגי צבא, משטרה ופרקליטות "בכירים" היא חוסר השקיפות.
הציבור לא יודע מה קרה באולם הדיונים בעליון שבו הוגשה חוות הדעת, מה שאל השופט ומה השיבו לו ולמה השתכנע.
רואים רק את התוצאה, את ההחלטה של אלרון, אבל את התהליך – הוא נעשה במחשכים.
זו אחת הרעות החולות הגדולות של מערכת המשפט – אותם דיונים שנקבעים "במעמד צד אחד" (השמור לשני הצדדים) שמאפשרים במיוחד לצד הכוחני, לצד שיש לו יתרון מובנה – כלומר, לצד של הפרקליטות, של הצבא ושל המשטרה, להציג את עמדתם בפני השופטים בדלתיים סגורות בלי הסניגורים.
דוגמא:
בתיקי האלפים הייתה בקשה של עו"ד עמית חדד, פרקליטו של נתניהו, להסרת חיסיון מעל עדותו של בן כספית ולחשוף את עדותו המלאה במשטרה, שכוללת עשרות עמודים כולל מסמכים שמסר.
להגנה נמסרו משפטים בודדים מתוך עדותו של כספית והשאר נקבר תחת חסיונות.
מה עשתה הפרקליטות? ביקשה דיון במעמד צד אחד שבו הוצעדו שוטרים עתירי דרגות כדי לשכנע את השופטים שאסור לעשות זאת והם אכן השתכנעו.
מה קרה בדיון? איש כמובן אינו יודע. למה צריך לחסות עדות של "עיתונאי" אינטרסנטי כמו בן כספית, שהוא בעצמו חשף את מקורותיו? תמוה מאוד.
***
אני מניח שההסברים של השוטרים ה"בכירים" היו מהמשפחה של "סכנה למקורות", של סכנה בחשיפת "שיטות ואמצעים" של המשטרה (עוד מושג מכובס שנועד לקבור תחתו את מה שלא נוח למשטרה ולפרקליטות), אבל האמת הרבה יותר פשוטה: המטרה של הפרקליטות והמשטרה לא הייתה להגן על מקורות ולא על "שיטות ואמצעים" אלא להגן בעיקר על בן כספית ועל עצמם.
הרי בן כספית הופעל בצורה לא חוקית על ידי המשטרה והפרקליטות וחשיפת עדותו והמסמכים הנלווים אליה היו מראים את הקשר המשחית בינו לבין המשטרה והפרקליטות לאורך השנים.
זו הסיבה שלאותו מעמד צד אחד הובאו בעלי דרגות בכירים – כדי לעשות הצגה לשופטים.
אני קורא לזה הצגה של שו-שו, בעלי הדרגות מציירים תמונה חד צדדית, של שחור ולבן, שחייבים לשמור בסוד את הדברים כי אחרת ייגרם לנו נזק איום ונורא וייחשפו מקורות או ייחשפו שיטות הפעולה שלנו – דבר שישבש את עבודת המשטרה.
כמובן שברוב המקרים התמונה מורכבת הרבה יותר וניתן לחשוף הרבה ממה שנקבר בחסיונות.
למרבה הצער, כך מתקבעת נורמה שבה הפרקליטות קוברת תחת חיסיון את האמת ומשתמשת ב"מעמד צד אחד" כדי לעשות הצגות לשופטים, שבולעים את הפיתיון פעם אחר פעם כי יש להם נטייה להאמין לבעלי דרגות, בין אם בצבא או במשטרה.
השופטים אמורים לשמש אמנם פה לסניגורים, שלא משתתפים בדיון, אבל זו הצגה במעמד צד אחד, שמנצל זאת בפועל כדי לשטות בשופטים.
אגיד זאת כך: מבחינתי זה יותר חמור מהצגה. זו רמייה באמצעות חוות דעת אינטרסנטיות, אם בעל פה ואם בכתב. רמייה שלא באה להשיג את חקר האמת, אלא באה למטרה אחת בלבד: להסתיר את האמת מהציבור.
