השבוע התקבל פסק דין חשוב מאוד בנוגע לתביעות השתקה ולשמחתי עשויה להיות לכך נגיעה, כך אני מקווה, לשני הליכים משפטיים המתנהלים נגדי, שלהערכתי קולעים להגדרה של תביעת השתקה.

האחת היא תביעתה של הדס קליין בגובה עצום של 5 מיליון שקל על דיווחים שהתבססו על עדותה מבית המשפט, והשני של חדשות ערוץ 12 בגובה 3 מיליון שקל על כך שקראתי להם "אלג'זירה 12".

***

תביעת השתקה – על מה מדובר? כפי שנכתב בפסק הדין על ידי נעם סולברג (בהסכמת אלכס שטיין ובדעתו החולקת של יצחק עמית  – כמה לא מפתיע) מדובר על דפוס פעולה שבמסגרתו גורמים בעלי כוח וממון עושים שימוש בתביעות משפטיות, לשם השתקת שיח ציבורי וביקורת המופנים כלפיהם.
ה'עוקץ' במהלך האמור, הוא שללא תלות בתוצאתן של התביעות, הרי שכבר עצם החשיפה להליכים המשפטיים – שיהיו, במרבית המקרים, הליכי לשון הרע – יש בה כדי להשית מחירים כבדים על נתבעים, ועל כן גם כדי לייצר 'אפקט מצנן', ולהרתיע את הרבים מנטילת חלק בשיח הציבורי ומהשמעת ביקורות על 'שחקנים חזקים'.

העליון, על פי פסיקה קודמת, מונה כמה וכמה סימנים בתביעות אלה, על מנת לזהותן. הנה הם:

 פערי כוחות בין בעלי הדין

תובע הנהנה ממשאבים כספיים ומנגישות נוחה לשירותים משפטיים, לא אחת תאגיד, כאשר 'חלופיהן בנתבע' (על-פי משנה, אבות ה, ז), דהיינו: מדובר באדם פרטי, או תאגיד קטן שאינו פועל למטרות רווח, אשר אין בידיו משאבים כלכליים יוצאי דופן.

במצב דברים זה, השפעותיו של ההליך המשפטי על כל אחד מן הצדדים – שונות בתכלית. מכאן נכונותו של התובע לשאת את מחירי ההליך, ומכאן גם הרתיעה מן ההליך שתהיה מנת חלקו של הנתבע בפועל, ושל נתבעים פוטנציאליים נוספים.

עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית

מטרתו של תובע בתביעת השתקה אינה בהכרח קבלת הסעד המבוקש על-ידו במסגרת התביעה, כי אם השתקת 'דובר סורר' שפעילותו הציבורית אינה רצויה לתובע.

משאלה הם פני הדברים, ובהינתן שתביעות ההשתקה פועלות חלק ניכר מפועלן באמצעות ההליך עצמו, ללא תלות בתוצאותיו, הרי שמדובר בתביעות שתוגשנה לא אחת גם בהעדר עילת תביעה מוצקה ואיתנה, שבכוחה להוביל לזכייה במשפט – עניין זה פשוט אינו הכרחי עבור השגת יעדיה של תביעת ההשתקה.

ומצִדו השני של המטבע: אם בידי תובע עילת תביעה מוצדקת, ונעשה בה שימוש ראוי, הרי שאין לראותה כתביעת השתקה; גם אם תוצאה נלווית לה תהיה הרתעה מהפצת פרסומים דומים, פסולים אף הם – מדובר בתוצאה חיובית ורצויה.

תביעת פיצוי מופרז ונטול בסיס

אף כאן עסקינן בכלי שנועד להלך אימים על הנתבע הקונקרטי – ולא פחות חשוב מכך, על נתבעים פוטנציאליים – באמצעות חשיפתם לחבות בפיצויים 'אסטרונומיים', שבהם לא יוכלו לעמוד.

בהקשר זה יש לבחון, בין היתר, אם התובע מצביע על נזקים בפועל שנגרמו לו, או אף על הסבר כלשהו לסכום שנבחר על-ידו.

ברירת נתבעים בעייתית ונטולת הצדקה

במצבים שבהם ניצבים לפני התובע כמה וכמה נתבעים פוטנציאליים, כפי שפעמים רבות יהיה המצב בהתייחס לשיח המתקיים על גבי המרשתת.

תביעה המוגשת בגין אמירות שהושמעו במסגרת ויכוח ושיח בנושא אשר עשוי לעורר עניין ציבורי

במרבית המקרים, תביעות השתקה מכוונות לפגיעה בשיג ובשיח בחברה, באשר לנושאים שעשויים לעורר עניין ציבורי, ולהוציא מתחומם אמירות שאינן לרוחו של התובע.
זאת, בשל פגיעה באינטרסים, או נזקים שהתובע סבור כי פעילות ציבורית מסוימת מסבה לו, הגם שמדובר בנזקים שאינם בני פיצוי (למשל, כי יסודה בטענות אמת). 

מכלול התנהלות התובע

נוסף על כלל המאפיינים שהוצגו עתה, יש מקום גם למבט כללי על דרך התנהלותו של התובע, תוך שימת לב אם זו מעלה אינדיקציות לפעילות 'השתקתית'.

דוגמאות אפשריות לכך, הן מכתבים ואזהרות שנראים כמכוונים דווקא להשתקת הנתבע, להבדיל מניסיון לקבל פיצוי על נזקים שהסב, כמו גם מהלכים דיוניים אחרים, שעניינם הכבדה על הנתבע והתעמרות בו מענה 'נוסח ישראל' לתביעות השתקה – שימוש לרעה בהליכי משפט.

בהמשך פסק הדין מונה סולברג שורה של אפשרויות הנתונה בידי השופטים להתמודד עם תביעות השתקה.

אפשרות ראשונה: סילוק תביעות השתקה על הסף

לרוב בתי המשפט לא נוהגים כך אלא מנהלים את ההליך ואז בסופו קובעים אם זו השתקה או לא.

סולברג מונה שורה של היבטים הנוגעים לאפשרות הזו וקובע בשורה התחתונה:

"איני שולל את האפשרות שתהיינה תביעות השתקה שתצדקנה גם סעד זה, הגם שיש להפעילו במשׂוּרה…".

סולברג שם דגש גם על ההוצאות שייקבעו במקרה כזה:

"למותר לציין, כי כאשר רואה בית משפט לנכון לסלק תביעת השתקה על הסף, מן הראוי לפסוק לטובת הנתבע גם הוצאות משפט הולמות, בשיעור גבוה מן הרגיל. זאת, על מנת למנוע מצב בו תביעות השתקה תהיינה מהלך נטול סיכונים…"

וסולברג מסכם בקשר לאפשרות הזו:

"אמנם, תיתכנה תביעות ש'דגל שחור מתנוסס מעליהן', ושניתן יהיה לזהותן בנקל ובאופן מיידי כתביעות השתקה; תביעות אלה, כפי שציינתי – נכון וראוי יהיה לסלק על הסף, תוך פסיקת הוצאות בשיעור הולם. ברם, השאלה המורכבת תתעורר במקרי הביניים – באלה, לא אחת תִקשה על היושבים למשפט חריצת הדין, מבלעדי כניסה לעומקם של דברים…

 "נוסף על האמור, יש להיזהר מסילוקן של תביעות על הסף, בשל סיווגן כתביעות השתקה, במקרים שבהם הדבר מעורר מורכבות, גם על מנת למנוע מצב דברים שבו תביעות דיבה רבות תכלולנה שלב מקדים, ארוך ומפורט, של דיון בבקשת סילוק על הסף, כך שהתוצאה תהיה הפוכה מן המקוּוה – הכבדה וסרבול של ההליכים, חלף יעול וזירוז (לטענה כי זו היתה אחת מהשלכותיהם…

"סיכומו של דבר: מאחר שתביעות השתקה מהוות שימוש לרעה בהליכי משפט, שימוש שחומרתו רבה, הרי שכאשר תביעה מזוהה ככזו – אל לו ליושב על מִדִין להירתע ממחיקתה על הסף, על מנת למנוע את נזקיה ופגיעותיה, כמו גם את האפקט המצנן שעשוי להיווצר בעטיה. ואולם, הגם שיש בכך כדי ליתן מענה מסוים לקושי שמעוררות תביעות ההשתקה, מדובר במענה חלקי בלבד; לא ניתן להסתפק בו."

אפשרות שניה: הטלת הוצאות משפט הולמות בתביעות השתקה

"עקרונית, סילוק על הסף הוא המענה האידיאלי לתביעות השתקה, אלא שיישומו מעורר קשיים. על פני הדברים, פתרון בדמות פסיקת הוצאות הולמות, הוא תמונת הראי לכך: השימוש בסנקציה זו מתבצע לאחר בירור התביעה כדבעי….

"… סבורני כי תידרש פסיקת הוצאות מחמירה במיוחד; מתאימה לכך, לדעתי, המתכונת הבאה: שיעור ההוצאות שבו יחויב תובע-משתיק יהיה גבוה במיוחד, ויקיים, ככלל, קורלציה חזקה עם הסכום שנתבע על-ידו, שמא אף יגיע עד אליו"

כלומר, סולברג כותב כי במקרה שבסוף ההליך המשפטי ולאחר בירור התביעה יתברר כי מדובר בתביעת השתקה שיעור ההוצאות צריך להגיע עד גובה התביעה!
אם התביעה המקורית הייתה במיליונים, אז שיעור ההוצאות יהיה דומה – וזה משמעותי מאוד.

והמסקנה של סולברג:

"סבורני כי על מנת להתמודד עם תופעת תביעות ההשתקה, עלינו 'ליישר את מפת התמריצים' – לייצר תמריץ שלילי לתובע-המשתיק להגיש את תביעתו, ובד בבד, לייצר תמריץ חיובי לנתבע המושתק לנהל את ההליך עד הכרעה, מקום בו הדבר מוצדק וראוי. דומני, כי יהיה בכוחו של מתווה פסיקת ההוצאות המוצע כאן, כדי לעשות כן. כך, תובע פוטנציאלי צפוי להיזהר שבעתיים מהגשת תביעת השתקה, נוכח הסיכון הרב שאליו יחשף כתוצאה מהגשת תביעה כאמור; זאת, כאשר סיכון זה עומד ביחס ישיר לסיכון שבאמצעותו ביקש להלך אימים על הנתבע. אשר לנתבע – הלה יקבל תמריץ להמשיך בניהול ההליך, ולא להיכנע לפשרת דחק, המרוחקת מרחק רב מן המצב המשפטי של כל אחד מן הצדדים"

המשמעות: הנתבע לא צריך להתפתחות לפשרות בשלב הראשון אלא להמשיך עד הסוף כדי לקבל את ההוצאות הגבוהות.

סולברג ממשיך להסביר למה צריך לקבוע הוצאות גבוהות העולות עד כדי סכום התביעה

"לסיכום הדיון באפשרות זו: אכן, לא אחת יתעוררו מקרי ביניים, שבהם יקשה להכריע כבר בפתח ההליך כי מדובר בתביעת השתקה, הראויה לסילוק.
מטעם זה, לא יהא מנוס מהתקדמות בבירור התביעה, על כלל המשתמע מכך. תחת הדין הנוהג כיום, מצב דברים כאמור הוא מסוכן מאוד לנתבע, אך בהחלט לא לתובע.

משכך, דעתי היא שעלינו לשנות מצב בעייתי זה, ולקרב את הסיכונים שאליהם חשופים בעלי הדין, כמו גם לספק תגובה שיפוטית הולמת לפסוּל החמור שבהתנהלות התובע-המשתיק, אף אם לא התאפשר זיהויו של הפסוּל מבעוד מועד.

הדרך לעשות כן, לשיטתי, היא בחיוב התובע בהוצאות משפט גבוהות, המקיימות קורלציה חזקה עם הסכום שנתבע, ועשויות אף להגיע עד אליו. מדובר, אמנם, בהוצאות בשיעור חריג וייחודי, אך נוכח תכליתן החשובה – אין להירתע מן השימוש בהן; באמצעותן, ניתן לקוות ולהעריך, תפחת דרמטית ה'אטרקטיביות' של תביעות ההשתקה, שכן הן תכלולנה סיכון של פניה נגד מגישן, והוצאתו מן ההליך כשידיו על ראשו, בבחינת "לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת" (בראשית ג, כד)".