אני מלווה את תיקי נתניהו כבר קרוב לעשור ומכיר בהם כל פרט ופרט. מלכתחילה, עוד לפני שחומרי החקירה היו גלויים, חשבתי שעשו לנתניהו עוול גדול, שתפרו לו תיקים בשיתוף פעולה פלילי עם התקשורת כדי להפילו מהשלטון ואף כתבתי את ספרי "הפיכה" על הקשר המשחית בין הפרקליטות לתקשורת.

כשהחל המשפט ונערמו העדויות על מעללי הפרקליטות והמשטרה, גם אני נדהמתי מעומק השחיתות: האזנות לא חוקיות במטרה ליירט שיחות עם נתניהו, חריגה מאישורי יועמ"ש, בידוי ראיות, הסתרת ראיות מזכות, הגשת כתב אישום שקרי ביודעין, סחיטת עדים באיומים ועוד ועוד – המטרה קידשה את האמצעים: לא חיפשו ראיות, חיפשו את האדם, את בנימין נתניהו ואת הפלת שלטונו.

לכן, כשנתניהו הגיש את בקשת החנינה הרגשתי תחושה של חמיצות. חשבתי שזו לא חנינה לנתניהו, זו חנינה לעברייני הפרקליטות, זה הכשר למעשיהם – דווקא כשהמחסנית שלהם התרוקנה (פרשת הפצ"רית ועוד) בקשת החנינה חידשה את התחמושת שלהם לכאורה.

לא, אני לא חושב שצריך ללכת עד הסוף ולחכות עוד כמה שנים לפסק דין חלוט. חשבתי שנתניהו צריך לסיים את עדותו ובתווך לזמן כעדי הגנה את מנדלבליט ורוני אלשיך כדי שהציבור יבין את עומק השחיתות והסיאוב.
לאחר מכן, עם הקלפים של מנדלבליט ורוני אלשיך היה אפשר לבקש חנינה או לחילופין להגיש בקשה להגנה מן הצדק – תהליך יותר ארוך מחנינה.

***

המציאות תמיד הרבה יותר מורכבת משחור או לבן, כן או לא. לכן, אני מנסה במאמר הזה לשרטט את המורכבות דרך הדמויות המרכזיות של בקשת החנינה:

בנימין נתניהו

איש אינו יכול ואינו זכאי לשפוט את מה שעבר ועובר ראש הממשלה במשך עשור של חקירות ורדיפה, הוא ומשפחתו. רדיפה אכזרית של פרקליטות ותקשורת שחצו את כל הקווים האדומים, גם הקווים הפליליים.

נתניהו מעיד שנה ברוטו, כבר 60 פעם על דוכן העדים, אחרי שאמרו עליו שהוא "מפחד" ו"משקשק" להעיד.
אחרי 60 דיונים אנחנו רק בתחילת החקירה הנגדית של תיק 4000, אחרי סיום החקירה הנגדית בתיק 1000. מצפים לו עוד עשרות דיונים של שאלות מטופשות, ביזאריות ואיזוטריות.

ברי לכולם שיהודית תירוש מושכת את הזמן בכוונה כדי להתיש את נתניהו ולשרת את הקמפיין שלה כאילו נתניהו שקרן. לכן, בראייתו, במיוחד אחרי המכתב הרשמי של טראמפ להרצוג, זה להכות בברזל בעודו חם. מה הוא כבר יכול להפסיד?
אם בקשת החנינה תתקבל, בלי שיודה בדבר, המשפט יסתיים, עינוי הדין יסתיים והוא יוכל להמשיך לקדנציה נוספת – אם ייבחר.
ואם לא תתקבל בקשת החנינה, יוכל לאמר לציבור, חשבתי ועודני חושב שמגיעה לי חנינה, אבל הרצוג נכנע למיליה שלו ומאפשר לפרקליטות להמשיך ולרדוף אותו על לא עוול בכפו.

רבקה פרידמן-פלדמן

ראשת צוות השופטים תפרוש מתפקידה במארס 2018, בעוד פחות משנתיים וחצי, בהגיעה לגיל 70.

תחת אילוצי פרישתה היא ושני השופטים האחרים האיצו את קצב הדיונים ל-4 ימים בשבוע, מתוכם אמור להעיד נתניהו 3 פעמים בשבוע.
נכון שהם קשובים לכל בקשה של נתניהו לקיצור או לביטול דיונים, אבל קצב דיונים כזה במשפט כה מורכב, הוא חסר תקדים. תיקים מורכבים דומים, כמו תיק הצוללות ותיק בזק רשות ני"ע, מתנהלים פעם בשבוע והופסקו עכשיו לחודשים ארוכים בגלל בקשה להגנה מן הצדק בתיק בזק והחלפת עורכי הדין של מיקי גנור בתיק הצוללות.

אילוצי הפרישה של פרידמן-פלדמן קבעו סד זמנים דמיוני לסיום המשפט: האם אפשר לסיים את המשפט, כולל פסק דין, בעוד שנתיים וחצי כשנתניהו רק באמצע עדותו?

וזה עוד לפני שבני הזוג אלוביץ' ונוני מוזס עלו לדוכן העדים? לכן, מתן פסק דין עוד שנתיים וחצי, ועוד אחרי סיכומים הצדדים שלוקחים כמה חודשים טובים, הוא בלתי אפשרי.
פרידמן-פלדמן מבינה זאת היטב וחבל שאיש בהנהלת בתי המשפט לא חשב על כך מלכתחילה – או שגם הם חשבו שנתניהו ייכנע עוד לפני תחילת המשפט.

יצחק הרצוג

הנשיא תמיד היה הרבה יותר קשוב למיליה שלו בשכונת מגוריו בצהלה – מרחשי הציבור. אבל, דווקא הרצוג יודע היטב עד כמה תפרו לנתניהו תיקים, לפחות את תיק 4000.
הרי הרצוג היה שם, בשעת התפירה, כשהתמודד מול נתניהו בבחירות 2015.

זה היה הרצוג שזכה לסיקור אוהד ב"וואלה" תוך מערכת משחיתה עם אילן ישועה, מנכ"ל "וואלה".

באחת התכתובות ביניהם, כתוב לו ישועה:

"אל תהסס להיעזר בי ולסמס בכל שעה, מצידי 10 פעמים ביום. החבר'ה בסדר איתך? הכל בטיפול… אתה הולך לעשות היסטוריה ובמקום הזה ובנסיבות האלו תציל את עם ישראל פשוטו כמשמעו (מנתניהו) ותהיה ההרצוג הגדול מכולם…".

במקום לחקור את הרצוג, חקרו את נתניהו והגישו נגדו כתב אישום מופרך, תוך שהם מסתירים את התכתובות החנפות.

האם הרצוג יעמוד בלחץ של המיליה שלו? האם תחת הלחץ הזה הוא יתחיל סוג של סחר-מכר עם פרקליטי נתניהו תוך הצבת תנאים? איש אינו יודע. נחכה ונראה.

תופרי התיקים

אני בטוח שבסתר ליבם מנדלבליט, שי ניצן, ליאת בן ארי, יהונתן תדמור, יהודית תירוש, ציפי גז (היום שופטת בישראל!), אלון גילדין ועוד – ינשמו לרווחה עם קבלת החנינה.

החנינה האמיתית היא לחבורה הזאת ולמעלליה. האם עם קבלת החנינה נחמיץ הזדמנות היסטורית לתיקון המערכת ולהעמדתם לדין של התופרים?
בתחילת השבוע חשבתי שכן, אבל גם כאן התמונה מורכבת: התשתית הציבורית לתיקון המערכת הונחה כבר, הרכבת יצאה מהתחנה. תיקון, אני מקווה, בוא יבוא. השאלה היא רק מתי.