חיים רמון וכנרת בראשי על ממשלת השינוי, האיחוי והריפוי; השופט בדימוס הרן פינשטיין על נאום ההסתה של נשיאת העליון אסתר חיות; סטלה קורין ליבר, על העוולות הגדולות של מערכת המשפט לאזרחים הקטנים; אבי וייס וציון אמיר על משפט נתניהו, עדות ישועה וההסתרות של הפרקליטות; ניר מסיקה, לשעבר בכיר באוצר, על הבעיה הכי גדולה של הכלכלה: מחירי הדירות
ציטוטים נבחרים
חיים רמון: ״הכנסת צריכה כיפת ברזל ממתקפת הטילים על הדמוקרטיה של בית המשפט העליון״; ״בגלל התיעוב הלא רציונלי והפסיכוזי לנתניהו – אנשים בממשלת השינוי מוכנים להפר את כל נדריהם״; ״כל ההיסטוריה של מדינת ישראל היתה משתנה אם היו עוד 1400 קולות בבחירות 2019 למפלגה של בנט ושקד. לכן, כשאומרים שכל קול קובע – זו לא קלישאה״.
עו״ד ציון אמיר: ״ממשלת אחדות? זו ממשלה לא לגטימית, גניבת דעת והולכת שולל, ממשלה מפלגת שתגרום לקיטוב ולשנאה. אני לא מקבל שזו השיטה הפרלמנטרית כי זו ממשלה שמתעלמת ממיליונים, מדירה החוצה מיליונים מהמחנה הלאומי – והיא עושה את זה בתרגיל פוליטי״; ״אני לא מצפה מפוליטיקאים להגיד תמיד את האמת אבל ההחלטה של בנט היא בלתי סבירה ואני מציע לקרוא את דעת המיעוט של אדמונד לוי בנושא ההתנתקות״.
השופט בדימוס הרן פינשטין: ״תפקידה של אסתר חיות היא לשפוט ולא לדבר או לבקר אנשים ואין לה אפילו את האומץ לנקוב בשמם (יריב לוין). היא לא רוצה להבין, להודות ולהפנים שמקור כל הרע הוא בבית המשפט העליון של מלאכי העליון, שמנהלים את המדינה; הוועדה לבחירת שופטים היא פוליטית, שופטים בוחרים את עצמם, כמו באיראן״.
המונולוג השבועי
לא עושה חשבון לנפתלי בנט, ממשלת נוני מוזס וגם לעמית סגל
"אם אני הייתי נפתלי בנט", אמר סגל לפני זמן מה, "אני עמית, גם אם הייתי האידיאולוג הכי גדול בעולם, אין לי ספק שהייתי הולך על זה". הכוונה היא ב"על זה" – ראש הממשלה, בכל מחיר, כי פשוט נפלה הזדמנות.
וזה כל הסיפור של נפתלי בנט במשפט אחד: שום אידיאולוגיה, שום ערכים, שום עקרונות – העיקר להיות ראש ממשלה עם 6 מנדטים בלבד וכנראה 0 בפועל אם תתקיימנה בחירות. הוא הפך לאחד מהאנשים השנואים ביותר בישראל, אבל במקביל לאחד האהובים ביותר בתקשורת, כולל סגל שהיה נוהג בדיוק כמוהו.
וזה מה שהיה חשוב מאוד לבנט ולשקד: להתקבל להגמוניה, להיות חלק מההגמוניה ולקבל את ההכשר של ההגמוניה. הכמיהה להיות מחובקים ומלוטפים ע"י האליטות, ע"י התקשורת, ע"י יושבי האולפנים וכותבי הטורים הפוליטיים ולעזאזל כל שאר הדברים – הכריעה את הכף.
שימו לב מה משותף לבנט, לפיד, סער, ליברמן ואיילת שקד: כולם מקבלים סיקור אוהד מ"ידיעות אחרונות" של נוני מוזס – לא מהיום, מימים ימימה. ההשקעה ללא ספק השתלמה – התקשורת התמסרה לבנט ושקד והם התמסרו למטרות של התקשורת. מיזוג מושלם של אינטרסים לא נקיים.
יפים דבריה של מאיה אנג'לו, סופרת ומשוררת ופעילה למען זכויות האזרח – המתאימים לבנט ולשקד: "אנשים ישכחו את מה שאמרתם, הם ישכחו את מה שעשיתם, אבל הם לעולם לא ישכחו איך גרמתם להם להרגיש". הסיבה שבנט ושקד הוציאו מאנשים כל כך הרבה אמוציות היא פשוטה: הם גרמו להם להרגיש נבגדים, מרומים, כמי שכייסו אותם, שגנבו את הקול שלהם והעבירו אותו למי שלא התכוונו. עם רגשות כאלה קשה לשכוח וגם לסלוח.
גם יפים דבריו של מרטין לותר קינג המתאימים לעמית סגל: "בסופו של דבר, לא נזכור את המילים של יריבינו, אלא את השתיקה של חברינו". החבר שלנו לימין שתק לאורך כל הדרך של בנט לראשות הממשלה ואף הוסיף כמה תרגילי הסחה בדרך.
