חיים רמון הפנה אותי, בתוכניתי ברדיו גלי ישראל, לנקודה תקשורתית מאוד מעניינת; העובדה שהכתבים הפוליטיים מרבים להתבטא בענייני קורונה ורובם בעדו של בנט והתנהלותו – במנותק מהמציאות – היא משמעותית מאוד מכמה בחינות.
הראשונה, תקשורתית, וחשוב לי להדגיש את הנקודה הזו:
כל עוד בנט מאותרג בדואופול התקשורתי של ערוצי 12 ו-13, בדואופול הרדיופוני של גלי צה"ל (למעט ברדוגו) וברשת ב' ובקבוצת "ידיעות אחרונות" – הוא מחוסן בפועל בפני ביקורת ומבטל אותה, כפי שהיא צצה בעיקר ברשתות החברתיות, כלאחר יד.
כל עוד המיינסטרים איתו – זה מספיק. למרות ההיחלשות העקבית בהשפעה של הדואופולים התקשורתיים כוחם עדיין במותניהם, וכל עוד כולם מדברים בקול אחד של תחזוקת ממשלת "השינוי" – בנט יכול להמשיך להרגיש שהוא על גג העולם.
שלא יהיה שום ספק: התקשורת בנתה את תיקי "האלפים" נגד נתניהו, ניפחה אותם, עיוותה אותם – וזה מה שהיא עושה עם בנט. היא מנפחת אותו, מעוותת את המציאות בשבילו ובונה מציאות מדומיינת עבור צופיה – והקורונה היא דוגמא טרגית לעניין הזה.
ויש עוד תופעה תקשורתית-פסיכולוגית שלמדתי עליה מתחום הכלכלה; כאשר אנשי עסקים מתחילים להאמין למה שכותבים עליהם בעיתונים – זה מתכון לצרות. ואז מתרחשת תופעת ההיבריס: הם מסתחררים מההצלחה שלהם כביכול, מתבלבלים, בטוחים שאין בילתם, שהם גאוני הדור, קוסמים, שמש העמים, שאלוהים נגע בהם וכל דבר שהם נוגעים בו הופך להצלחה כבירה.
***
נפתלי בנט חי בבועה
כשבנט קורא את תקציר העיתונים בכל סופשבוע הוא בטוח שהוא מלך המלכים. כותבים עליו שהוא חף מטעויות, שהטיפול שלו בקורונה הצליח, שהוא שיקם את ההריסות של שלטון נתניהו ועוד כהנה וכהנה סופרלטיבים.
הוא מחייך ואומר לעצמו: כן, זה אני, הגאון, ראש ממשלת ישראל שהציל את המדינה מחורבנה.
כשאתה נמצא בבועה כזו, אתה מתקשה להקשיב לכל אלה שמנסים, אם יש כאלה שמנסים, להגיד לך שאתה מסתחרר.
בדרך כלל הקבוצה הקרובה אליך רק מחזקת ומעצימה את התופעה, לא מפסיקה להחניף לך, להגיד לך שאתה גדול מהחיים, גדול מנתניהו, שתוך 100 ימים הפכת את ישראל למודל עולמי וכד'.
תופעת אי ההקשבה בולטת אצל בנט מאוד – במיוחד בקורונה.
הקמפיין של ממשלת "השינוי" הרי משווק את התיאוריה שהם "מקשיבים" לאנשי המקצוע?
איך מקשיבים אם בנט זורק פעם אחר מהמדרגות את אנשי המקצוע של משרד הבריאות ובזמן האחרון אפילו מסרב לכנס את הקבינט כדי לשמוע את דעתם?
הקיבעון המחשבתי והביטחון "שרק אני יודע טוב מכולם" מאפיין מאוד את הסחרור הבלתי רציונלי הזה.
זה כמו להיות בתוך בועה ולא להיות מסוגל להבחין שאתה בכלל בתוכה.
חזרה לדברים של חיים רמון:
כל הכתבים הפוליטיים בדואופולים אכן מחבקים ומלטפים את בנט. למרות שקורונה זה לא תחום התמחותם הם מהללים את בנט על הבוסטר ועל הכלכלה הפתוחה, בלי להביא מנגד את המחיר הכבד בתמותה, את המצוקה הקשה של בתי החולים וכד'.
לכל ה"עיתונאים" האלה יש כמובן אינטרס: הם הכשירו את ממשלת "השינוי", הם רצו בהפלת נתניהו בכל מחיר ולכן הם מאתרגים את בנט.
איפה היושר המקצועי והאינטלקטואלי שלהם? נעלם עם האינטרסים. אין צורך להביא שמות, כולם יודעים למי אני מתכוון.
תארו לעצמכם ש"העיתונאים" הפוליטיים בדואופולים היו מבקרים בצורה נוקבת את בנט על התנהלותו הכושלת והמופקרת בקורונה. היה נוצר לחץ לשנות את ההתנהלות, אבל כל עוד אין אפקט תקשורתי מספק, בנט ימשיך בשלו.
כך נותרנו עם כתבי הבריאות, שחלקם, אפילו בדואופולים, שומרים על כבוד המקצוע, אבל אז נכנסת פעולת העריכה בתקשורת. העורכים דוחקים את המידע ולא משדרים אותו בקדמת הבמה – הכל מאינטרסים לא נקיים.
דרכה של המציאות לפוצץ בועות של סחרור כזה. השאלה היא רק מתי.
***
