הדיון במשפט נתניהו התחלק אתמול לשניים: בחלק הראשון, חקירתו הראשית של הנהג יונתן חסון בתיק 1000, שהסתיימה כבר אתמול, ובחצי השני – דיון על סדר העדים והגנה מן הצדק בתיק 4000.
חסון הופיע אתמול עם שני מאבטחים (וכנראה יש שלישי) – לא ברור למה הפרקליטות-משטרה מפנקת כל עד בזמן האחרון במאבטחים על חשבוננו.
האם יש איומים קונקרטיים נגדו? בטוח שאין. מי אישר זאת? לא ידוע.
הכל נעשה כדי לייצר את רושם אצל השופטים כאילו העדים "מאויימים". חסון לא צריך אבטחה מפני איומים, הוא צריך אבטחה מפני האמת שתיחשף בימים הקרובים.
***
ככלל, עדותו של חסון היתה צפויה וכללה את אותם סיפורי אלף ולילה של הדס קליין, בחלקם אפילו באותם נוסח – רוב הסיגרים לנתניהו (סליחה, מאיפה חסון יודע?), הסיפור שהוא דפק בדלת בקיסריה עם שמפניות ונתניהו פתח לו (נו, באמת, דופקים בבית של ראש הממשלה והוא פותח), והפגישה ברחוב עם שרה נתניהו לתת לה שני ארגזי שמפניות (נו, בדיחה. שרה נתניהו הולכת עם שני ארגזי שמפניות כבדים למדי ברחוב).
כפי שחשפנו, אבי וייס ואנוכי, לסיפורי הפולקלור של חסון אין שום משמעות.
נתחיל מהגרסה הבסיסית שלו: למרות תיאורי ה"קו אספקה השוטף" חסון אומר שהוא ביקר בסך הכל בבלפור בין 20 ל-25 פעם במשך 6 שנים, כלומר כ-4 פעמים בממוצע לשנה – נניח חגים וימי הולדת לבני הזוג נתניהו.
זה קו אספקה שוטף? ממש לא.
לפי גרסתו זה היה בהתחלה דליל ואחר כך התגבר ל-3 פעמים בחודש. כשהשופט בר-עם תהה איך 3 פעמים בחודש מצטברים ל-20-25 פעמים בסך הכל ב-6 שנים, לחסון לא היתה ממש תשובה רצינית. זה גם לא מסתדר מתמטית כי שנה אינטנסיבית של 3 פעמים בחודש זה כבר 36 פעמים.
גרסתם של חסון וקליין הרי לא מגובה בשום עובדות, שום ראיות, שום תעודות משלוח. הראייה היחידה שיש – זה דוח כניסות לבלפור.
מהדוח עולה שחסון ביקר שם 3 פעמים בלבד בין 2015 ל-2016. זו התקופה היותר "אינטנסיבית" לשיטתו, 3 פעמים בלבד בשנתיים. לא קו, לא אספקה ובוודאי לא שוטף.
חסון גם נפל בתשובה על סוגי הסיגרים שנקנו רק לנתניהו – הוא ציין שני סוגים בלבד. אבל מילצ'ן ופאקר רכשו 35 סוגי סיגרים, מי צרך את השאר, מר חסון?
זו הסיבה שעדותו של חסון לא שווה דבר ורובה היתה, אגב, מפי השמועה – שמעתי מהדס, שמעתי מארנון, שמעתי מזה ומזו.
איפה הראיות? אין כלום. שמעתי זה לא ראייה, זו רכילות.
שלושת ימי הדיונים הבאים יוקדשו לחקירתו הנגדית של חסון ע"י עמית חדד. שלישי, רביעי ויום שני ממש לפני הבחירות. היו בטוחים: חדד יפרק את חסון, יפרק את שקריו הרבים ויציג עוד ועוד ראיות שמהן עולה ריחו העז של תיאום עם קליין.
לגבי סדר העדים
יצא המרצע מן השק באמירה אומללה ושערורייתית של יהודית תירוש. ההגנה טענה בצדק שהפרקליטות משחקת עם סדר העדים והתיקים כאוות נפשה, למרות שזו זכות שנתונה לה עקרונית. בהתחלה היא אמרה שיתחילו עם תיק 4000 עד תומו ועד ערבבה בין דיוני התיקים. אחר כך שיבשה את סדר העדים ושינתה תוכניות מוקדמות.
הפרקליטות ניסתה לייצר את הרושם שמדובר ב"דינמיקה" ו"רוטציות" בין עדים – ועוד דברי הבל.
ואז אמרה תירוש את האמת המזוקקת: שהיא דחתה עדים מסויימים וחשובים כמו איתן צפריר, אלי קמיר, סטלה הנדלר, רון אילון ועדי קאהן – כי הם נחקרו באזהרה ו"היא לא מאמינה להם"!
כחטא על פשע הוסיפה תירוש שיכול להיות בעתיד שהיא תוותר עליהם בכלל.
סליחה, גב' תירוש?! מי שמך להאמין או לא להאמין לעדי תביעה ולמה הכנסת אותם כעדי תביעה אם את לא מאמינה בהם?
מה, זה לא תפקיד של השופטים להתרשם מאמינותם של עדים?
האמת היא פשוטה מאוד: תירוש מפחדת מהאמת של עדי תביעה שלא נוחים לה ולכן היא רוצה לדחות אותם עד אין קץ, ובינתיים להשתמש בהם כ"בני ערובה" לדחיית עדותם.
הסיפור של סדר העדים הולך כך: הפרקליטות "משחקת" עם העדים כדי שהחוקרים ועדים שלא נוחים לה יידחו לסוף. אבל הבעיה היא שמספר העדים ה"טובים" מבחינתם (שכולם הפכו לגרועים) הולך ואוזל והפרקליטות לא יודעת עם נפשה ומשחקת ב"רוטציה" של עדים ותיקים.
וזה היופי של האמת. היא מספרת את עצמה לבד, למרות כל השטיקים והטריקים של יהודית תירוש וליאת בן ארי.
