האירוע הטרגי של תאונת הדרכים בה נפגע הילד רפאל אדנה ז"ל הוא אירוע אופייני מאוד לכשלים החמורים בהתנהלות הפרקליטות וקבלנית המשנה שלה משטרת ישראל – שתמציתם היא אכיפה בררנית ממניעים שונים – וכן, גם ממניעים גזעניים.
מערכת מוטה
המערכות האלה מוטות מאוד לטובת החזקים ונגד החלשים, מוטות לטובת בעלי ההון ונגד האנשים מהשכבות החלשות, ומוטות מאוד בעד אנשי שמאל ונגד אנשי ימין.
אין זה מקרה שרוב אנשי הפרקליטות מייצגים את מה שד"ר אבישי בן חיים כינה "ישראל הראשונה", עם תפיסות עולם מאוד מגובשות על "ישראל השנייה".
נכון, הכללות אינן טובות, ויש גם הרבה אנשים טובים וערכיים בפרקליטות, אבל צמרת הפרקליטות היא זו שנותנת את הטון, ולמרבה הצער הטון הזו איננו משרת את הציבור, אלא אליטה מאוד קטנה בציבור הישראלי.
שליטה במידע
אצל הפרקליטות וגם במשטרה הכל מתחיל בשליטה על המידע. הם מייחסים חשיבות עצומה לתיווך המידע באמצעות התקשורת ומשקיעים בזה משאבים עצומים – תדרוכים, הדלפות פליליות, מפגשים עם עיתונאים ועוד.
המטרה ברורה: כל עוד אתה שולט על המידע, אתה יכול לשלוט על הנראות הציבורית. כיוון שרוב "כתבי" המשפט ורוב "כתבי" המשטרה הם באותה סירה אידיאולוגית (שמאל), המלאכה של הפרקליטות והמשטרה די קלה, במיוחד כשהמידע נמצא רק אצלם ועדיין לא הגיעו לצוותי ההגנה.
הם אורזים את המידע כפי שנוח להם, לפעמים בצורה מגמתית, לעיתים בצורה שקרית, וכך זה יוצא – העיתונאים הופכים למתווכים של המידע הארוז בלי לבדוק ובלי להטיל ספק.
מכיוון שהפרקליטות והמשטרה מעסיקות בפועל עשרות כתבים – השליטה על ברז המידע מאפשרת להן לשחק כראות עיניהן בזכות הציבור לדעת ובהרבה מקרים להציג תמונה כוזבת (תיקי נתניהו זו דוגמא מצוינת).
לאזרח מן היישוב שחש שהמערכת עשתה לו עוול, כמו משפחתו של רפאל אדנה ז"ל, אין הרבה אפשרויות: או לנסות להילחם במערכת באמצעות עורכי דין (זה עולה כסף ולחלשים אין הרבה ממנו) ולהיתקל בקיר אטום של מערכת שמצופפת שורות – או לפנות לתקשורת בתקווה שמישהו ירים את הכפפה.
הבעיה היא שאין הרבה כאלה שמוכנים להרים את הכפפה לבד מאילה חסון. כל השאר הם "חיילים" נאמנים של הפרקליטות – הם לא יעזו לצאת נגדה – אחרת לא יקבלו ממנה מידע.
נוצר פה מעגל אנטי ציבורי, אנטי דמוקרטי, של גוף הכי חזק בישראל שמטייח כל כשל אצלו באמצעות קשרים מושחתים עם עיתונאים.
הפחד האמיתי, כאמור, של הפרקליטות והמשטרה, הוא מביקורת בתקשורת.
כשאירוע טראגי כמו מותו של רפאל אנדה ז"ל מצליח להגיע לתקשורת – מתחילה הבהלה כפי שראינו השבוע.
בהתחלה זה תדרוכים ל"חיילים" העיתונאים בעילום שם על "קונספירציות" (מילה אהובה מאוד ע"י הפרקליטות ושופריה) כביכול שמפיצים ברשתות החברתיות או בתקשורת הממסדית.
אחרי זה מגיעה ההתקרבנות – כלומר, שהכל זה ניצול ציני של משפחה שכולה ע"י מי ששונאים את הפרקליטות.
ובסוף, כשהתדרוכים לא ממש עוזרים, יוצאים אנשי פרקליטות ומתראיינים בשמם והדוברות מכינה טבלת הסברים בסגנון מה השקר ומה האמת, שכמובן שהאמת תמיד לצידה של הפרקליטות.
לעולם לא תשמעו שם את הביטוי, "סליחה, טעינו". מקסימום זה "נפלה שגגה בתום לב".
בשלב הזה, בדרך כלל, גם מתגלים פערים בין גרסאות שונות, במיוחד גרסת המשטרה מול גרסת הפרקליטות.
מכונת הרעל של הפרקליטות
המטרה של מערכת משפט היא, בסופו של דבר, להגיע לחקר האמת. את האמת מנסים לברר בבית משפט, אבל עד אז עובדת מכונת הרעל התעמולתית של הפרקליטות והמשטרה – כפי שראינו בתיקי נתניהו.
כל עוד חומרי החקירה נמצאים בידי הפרקליטות והמשטרה – הם מדליפים רק חלקים המשרתים אותם – ואיש אינו יכול לדעת מה קרה באמת עד שמלוא החומרים מגיעים לידי ההגנה, וגם אז הפרקליטות והמשטרה מסוגלים לשחק עם המידע שנמסר.
כשמגיעים לבית המשפט זה משחק אחר (גם תלוי שופט) – במיוחד אם עומדים מולך עורכי דין מהשורה הראשונה.
גם בתוך המשפט המתנהל פועלת מכונת הרעל של הפרקליטות במלוא העוצמה – בציפוף שורות, בשקרים לשופטים ובהעלמת ראיות מזכות – אבל עורכי דין טובים וכסף גדול יכולים לפרק את המכונה הזו – כפי שקרה בתיקי נתניהו.
למשפחת אנדה, ולמאות משפחות אחרות, אין אפשרות לשכור עורכי דין יקרים שייאבקו במערכת (סניגוריה ציבורית זה לא הפתרון), נותר לה רק לקוות שהלחץ התקשורתי יעשה את שלו והעוול יתוקן בצורה כזו או אחרת. אחרת, הנושא ידעך והמערכת תחזור לסורה.
לכן, בלי גוף חיצוני של ביקורת על הפרקליטות – שום דבר ממשי לא ישתנה. התמזל מזלך והנושא צף בתקשורת – מה טוב. לא התמזל, המערכת תתעלם ממך ולא תבדוק את עצמה.
כלומר, התקשורת היא כיום גוף הביקורת האפקטיבי היחיד על הפרקליטות, אבל למרבה הצער, רובה ככולה, עובדת בשירות הפרקליטות ונגד האזרח הקטן.
ביקורת על הפרקליטות
לכן, גוף ביקורת עצמאי ואפקטיבי על הפרקליטות הוא הכרח – גוף שיש לו סמכויות גם להעמיד לדין פרקליטים על התנהלות עבריינית.
טעויות לעולם קורות, זה מובן, אבל יש יותר מדי מקרים של דריסת זכויות אדם בפרקליטות, תפירת תיקים ואכיפה בררנית בצורה מכוונת – על זה פרקליטים ופרקליטות צריכים לשבת בכלא.
