הדבר הכי גרוע וחמור מבחינתי שבנט עשה, ויש הרבה דברים כאלה, הוא השימוש בכלי ההפחדה הכי רגיש במדינת ישראל: חיילי צה"ל, או יותר נכון, סיכון החיילים.
***
בנט סיפסר במוות של חיילים לטובתו האישית – ואיש לא שם לב
איש לא שם לב לכך, אבל בין לבין זה שהוא העיף מספרי פייק על עלות הסגר, ואיים על הציבור שסגר ימוטט וירושש את כלכלת ישראל, הוא למעשה אמר לציבור שחיילי צה"ל עלולים למות כתוצאה מסגר.
וכך הוא ניסח זאת:
"כמה חיי חיילים חלילה נאבד אם לא נוכל להרשות לעצמנו לצייד אותם בנגמ"שים חדישים עם הגנה מתקדמת, כי בזבזנו את הכסף על סגרים?"
זו דרך אחרת לומר שאם ניכנס לסגר לא נוכל לצייד את החיילים בנגמ"שים חדישים ואז נאבד חיילים.
בנט עשה פה דבר נפשע ומרושע: הוא סיפסר בחיי חיילים בשביל להשיג מטרה אישית. לאיים על הציבור שאם ניכנס לסגר נאבד את היכולת להגן על חיילנו?
מילא השקר (תקציב הביטחון לא נפגע ולא ייפגע בשקל אחד), אבל איך אתה מעז בנט להשתמש בטיעון הזה?
סגר או לא, זו לא הנקודה. הנימוקים של בנט נגד סגר לא באים ממקום כלכלי או ממקום בריאותי. הם באים אך ורק ממקום אישי – בגלל שזה ייחשב ככישלון אישי ענק שלו ועלול לערער את כיסאו.
השימוש בחיי חיילים הפך לכלי במאבק האישי שלו. מכוער.
זו הכלכלה, טמבל
אמר אתמול רם בלינקוב, מנכ"ל האוצר:
"כואב לי לראות את האנשים שמאבדים חלק מהעסק, אבל אנחנו לא יכולים לפצות באופן אוטומטי. אם לא יתאוששו, נמצא את הדרך איך לסדר את הדברים. עסק זה לא חברת ביטוח – הממשלה לא רצה ומשלמת ברגע שיש שינוי מדיניות, זה לא שליבי לא איתם.
הפיתרון הכי קל והכי פחדני זה לפתוח את הארנק ולהגדיל הוצאות – אנחנו משלמים מיליארדים על הריביות האלה. כלל הצרכים הם רבים, כולם רוצים יותר ממה שיש".
יסלח לי מר בלינקוב, אבל הגישה האטומה הזו עלולה להתפוצץ לו בפנים ככל שהחצי סגר יימשך וככל שהתחלואה תתפשט או אפילו תתייצב ותרד קמעא.
ברור שעסק זה לא חברת ביטוח וברור שממשלה, כל ממשלה, לא צריכה לסבסד עסקים. אבל זו לא תקופה רגילה, בהחלט לא.
ברגע שהממשלה מפעילה מדיניות של הגבלות, הדוקות יותר או הדוקות פחות, וברגע שההגבלות הללו חונקות ביקושים של צרכנים, במיוחד בענפים כמו תיירות, פנאי, תרבות וגם מסעדות ובתי קפה – אז זה פוגע בעסקים. נקודה. גם אם רשמית הם נותרו פתוחים.
מה שאומר בלינקוב, בגיבוי ליברמן ובנט הוא דבר פשוט: תסתדרו ותקפצו לי. תסתדרו עם הירידה בהכנסות ואל תבקשו ממני "לפתוח את הארנק", אחרי שבלינקוב פתח את הארנק ברוחב לב לטובת מנסור עבאס, לטובת הפנסיות התקציביות ועוד.
בסופו של דבר זה מאוד פשוט: ברגע שיש פגיעה מתמשכת וכואבת בכיס אז הכעס, התסכול והמחאה יתעוררו בסופו של דבר.
כרגע זה נמצא רק בראשיתו (הפגנות עצמאים, איומים של ההסתדרות בענף התעופה) וכמובן מבלי תמיכה תקשורתית.
זוכרים את תחילת הקורונה, איך האולפנים התמלאו בבעלי עסקים שזעקו לסיוע? ואיך ארגוני השמאל "התלבשו" על הפגנות העצמאים (איפה הם בדיוק עכשיו? נעלמו מהשטח. אין נתניהו, אין הפגנות). לבד מהופעות בודדות של עצמאים באולפנים, התקשורת שוב "זורמת" עם בנט ומנסה לגמד את הבעיה, שחמורה במיוחד בענפים מסויימים.
קלאסיקה של הסתרת ועיוות המציאות.
הכלכלה תמיד עובדת, לטוב או לרע. אם בלינקוב חושב שהוא, בנט וליברמן ימשיכו במנטרה הזו של "תסתדרו כי אין סגר" לעוד חודשים עד שהגל הרביעי ייבלם, אז הם יבינו שכוחות השוק יכפו עליהם תכנית סיוע כזו או אחרת.
***
אתמול בפייסבוק של אלי
10:50 -> 13:29 -> 14:09 -> 14:45 -> 15:37 -> 18:13