הציבור לא מאמין למשטרה, הציבור לא מאמין לפרקליטות והציבור, וצריך לומר זאת ביושר, גם לא מאמין לבתי המשפט, במיוחד לא לבית המשפט העליון.
להציב שופט עליון בדימוס בראש וועדה לבדיקת כל שערוריית הפגסוס – זה רק יגביר את חוסר האמון.

רק לפני זמן קצר הרי הכשיר בית המשפט העליון את החיפוש הלא חוקי אצל יועצי נתניהו, עופר גולן ויונתן אוריך, למרות שכתב במפורש שהדברים נעשו בניגוד לחוק – וזה עוד בעבירות קלות מאוד לכאורה של הטרדת עד כביכול (פילבר) ולא בפרשות אונס או רצח.
כלומר, שופט עליון בדימוס יבוא מלכתחילה עם גישה שמה שלא נעשה, ונעשו בטוח דברים לא חוקיים, ממילא אפשר להכשיר מאוחר יותר בבית המשפט העליון. אז מה הועילו חכמים בתקנתם?

לכן, מי שאמור לעמוד בראש וועדה כזו היא איש שאיננו מהמערכת, או איש מהמערכת שהבין כבר זה מזמן שמהערכת מקולקלת וחייבים לבדוק אותה ברצינות וביסודיות.

בשבילי יש רק מועמדת אחת: השופטת בדימוס הילה גרסטל. היא שזו שיודע מול מי ומה היא עומדת, מה המערכת הזו מסוגלת לעשות ואיך בדיוק צריך לטפל בחוליים שלה.
היא היתה שם כנציבת ביקורת, אך שי ניצן דאג לסלקה. היום, אף אחד לא יוכל להזיז אותה, אם תמונה, לאור הגיבוי העצום שתזכה מהציבור.

***

ולעניין הפרשה, כמה דברים בולטים, בעיקר ספינים, מהיממה האחרונה:

1.

מנדלבליט מנסה לזרוק את הכל על המשטרה "שלא היתה עם ברקסים", רוני אלשיך מנסה לזרוק את זה על הפרקליטות, ובתי המשפט מנסים לומר שהכל היה מפוקח ומאושר.

גלגול האחריות האחד על השני זה סימפטום שהאנשים האלה במצוקה גדולה. כאנשים במצוקה הם מנסים לנער מעצמם את האחריות.

אלשיך טוען שהכל היה מפוקח (ע"י מנדלבליט) ועם צווי בית המשפט? טכנית הוא צודק.
אם הוא העביר את החומר על-פי החוק אז מנדלבליט, באמצעות המשנה שלו עו"ד עמית מררי, היתה אמורה לקבל דיווחים שוטפים – אז הוא מבחינתו "מפוקח".
זה שהיא לא ממש בדקה, או בדקה ועצמה עיניים – זו גם בעיה של מנדלבליט. האחרון לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו: אם היועץ המשפטי בדק ועצם עיניים או לא גילה שמדובר בהאזנות לא חוקיות, זו בעיה; ואם לא בדק כלל – זו בעיה; שתיהן בעיות חמורות באותה מידה.

2.

דבר שני זה עניין הצווים: צווים הם חומר ביד היוצר; ראשית, אין שום צו בדין הישראלי שיכול לאשר שימוש ברוגלה – ואני כותב את זה שוב ושוב.
לכן, ההצדקה שהוצאו "צווים" איננה רלוונטית.

הבעיה היא אכן עם שופטים שחותמים על דברים שהם לא מבינים, תחת צווים מעורפלים עם מידע לא מדוייק ולא ברור – כך שהם הופכים חותמת גומי לצווים לא תקינים.
אמר לי את זה במפורש השופט בדימוס הרן פינשטין – השוטרים אמרו לו בחוכמה שבדיעבד שהם משקרים, מבלפים בצווים כדי לקבל את מבוקשם – ושופטים אין ברירה אלא לחתום.

3.

גם השימוש במילה "צו" כאילו הוא פותר את כל הבעיות החוקיות הוא מגוחך.
רק השבוע נתפסה יהודית תירוש עם צו שלא בתוקף לשיחות שהציגה בין שלמה פילבר לעדה דנה נויפלד. הצו היה מוגבל לחיפוש במחשב לחודש בלבד, אבל תירוש הציגה תכתובות 5 חודשים מאוחר יותר.

ההסבר שלה היה מדהים, ועוד כשומרת סף של החוק: לשיטתה נותנים צו חדירה למחשב למשך חודש, ואחר כך אפשר לחפש בו מאוחר יותר כאוות נפשך.
אלא שהחוק הוא ברור ומי כמו תירוש אמורה להכיר אותו לפני ולפנים: תם החיפוש במגבלת החיפוש בצו, נגמר הסיפור, מחזירים הציוד, בין הסלולר והמחשב, ואי אפשר להמשיך לחטט במכשירים.

יש אפשרות כמובן להארכת צו, דבר שלא נעשה, כך שתירוש נתפסה מוציאה תכתובות באמצעות צו שאיננו לא רלוונטי.
כלומר, עשתה פעולה לא חוקית והיתה חייבת לדעת שזו פעולה לא חוקית.

ובכלל, כל עניין הצווים ואופן הצגתם לבית המשפט הוא שערורייה נוספת – מלבישים עליהם דברים לא חוקיים, עבירות מומצאות – הרבה פעמים כדי "להלבין" פעולות לא חוקיות שנעשו הרבה לפני כן.

4.

מגירסה שאין כלום ולא היה כלום שסיפקה המשטרה, אז כבר ברור שיש 4 שמות שפרצו להם או ניסו לפרוץ: שלמה פילבר, איריס אלוביץ', מרים פיירברג ראש עיריית נתניהו ויעקב פרץ, ראש עיריית קרית אתא.

אז שימוש לא חוקי היה, ומדי יום המשטרה בעצמה מודה בכך. לכן, כרגע יש פה סיפור שמסופר ע"י החוקרים והפרקליטים עצמם, בלי שנפתחת חקירה נגדם, פתח לתיאום עדויות ושיבוש הליכי חקירה.

יותר משלושה שבועות חלפו מאז שפרקליטי נתניהו פנו לראשונה לפרקליטות לבקש מידע על שימוש בפגסוס בתיקי נתניהו ותשובה עדיין אין.
ביום ראשון תתקבל תשובה ואני מניח שגם היא תהיה חלקית ולא מלאה.

ככה מורחים ומטשטשים חקירה: החוקרים חוקרים את עצמם ומבשלים דייסה.

***

אתמול בטוויטר ובפייסבוק של אלי
08:41 -> 09:34 -> 09:38 -> 14:01 -> 14:35 -> 14:52 > 15:41