בשעה הראשונה ליום האחרון של עדות עו"ד דוד שמרון – בית המשפט החליט לסגור את הדלתיים. הסיבה: החיסיון על הניסיון לגייס את שמרון כעד מדינה נגד נתניהו בתיק הצוללות.

ביום ראשון, לבקשת בית המשפט, הגישה הפרקליטות קלסר עם תעודת החיסיון ומסמכים נוספים הקשורים לעדות שמרון.

***

מצד אחד, העובדה שכל הנושא הזה מתנהל בדלתיים סגורות, במחשכים, הרחק מעין הציבור הוא שערורייה ציבורית. בהחלט ראוי שהציבור יידע איך ניסו לגייס את האיש הכי מקורב לנתניהו, עורך דינו, לעד מדינה נגדו.
מצד שני, הסוסים כבר ברחו מהאורווה אחרי ששמרון אמר את הדברים בצורה הכי מפורשת בדיון הקודם. יתר על כן, אם הציבור לא שומע וקורא על הדברים, לפחות השופטים נחשפים לזה.

מנסים לבדל את תיק 3000

צריך להבין: הניסיון של הפרקליטות לבדל את תיק 3000 משאר התיקים הוא אחיזת עיניים. זה עוד תיק ברצף התיקים שנתפרו לנתניהו ו-3000 הוא החמור שבהם – תיק בגידה – תיק שלא צלח.

אחרי הדלתיים הסגורות המשיך עו"ד חדד לחקור את שמרון לזמן קצר מאוד, לאחר שהשופטים האיצו בו לסיים.
שמרון שוב חזר על דבריו מהדיונים הקודמים שמעולם לא דובר על שוחד או דברים מסוג אלה בעקבות השיחות של נתניהו עם מוזס.

הפרקליטות של מוזס

אחריו חקרה את שמרון פרקליטתו של נוני מוזס, איריס ניב סבאג. קו החקירה שלה ושל נווית נגב מעורר גיחוך: השתיים מנסות להוכיח שנוני מוזס הוא אביר הדמוקרטיה, אביר חופש הביטוי, שפוליטיקה לא חודרת ל"ידיעות אחרונות" ועוד שאר בדיות מנותקת מהמציאות.

ניב סבאג ניסתה לערער את אמינותו של שמרון לאחר שורה של דברים קשים שאמר על מוזס בחקירתו הנגדית ע"י חדד (וכולם נכונים – לכולם ברור ש"ידיעות אחרונות" מנהל מאבק חסר עכבות נגד נתניהו לאורך שנים ארוכות).
ניב סבאג ניסתה לטעון שהיחס השלילי של שמרון למוזס ול"ידיעות אחרונות" נולד מכתבה שלילית עליו בעיתון או מתחושות סובייקטיביות, אך שמרון העמיד אותה על מקומה והסביר לה את תמונת המצב.

עיקרי הדברים:

על היחס לנוני מוזס

רציתי להשלים ולומר שככל שידוע לי בעצמי אני תפסתי את ידיעות אחרונות כגורם שיש לו בעיקרם של דברים, עויינות רבה מאוד לנתניהו במישרין ובאמצעות בני משפחתו וידיעות פרסם פרסומים שחורגים מהנורמה העיתונאית.
תיארתי לעניין את ליליאן פרץ ועוד כתבה בעניין הנעליים, הייתה תפיסה קיצונית אז… מקור הידיעה זה לא כתבות. זה לא בהכרח מה שייצר אצלי ידיעה. מה שכן ייצר זה היה הקונספציה של נתניהו וסביבתו ואישוש לקונספציה של כתבות כאלה ואחרות שהופיעו בידיעות אחרונות.

על נוני מוזס

אני לא יכול לדעת באופן אמיתי מה כוונותיו של נוני. אבל היה לי ברור מנתניהו וסביבתו, ומכך שאני בכל זאת חיי במדינה ועוקב אחרי התרחשויות משמעויות שיש כאן, שהייתה לידיעות ונוני כוונה לחסל או לצמצם או להביא או לעשות שינוי מהותי במעמדו של ישראל היום.

הייתה לי ידיעה כללית כזו… אחזור שוב, מה שאמרת ובנוסף לזה אני חיי במדינה, חיי הוויה, מה שמתרחש בציבורי, היה ברור לי – לא מפי נוני ולא מפי מישהו בסביבתו, אלא היה ברור לי שזה המצב.
אלה הדברים, התשובה שלי לא משתנה (ניב סבאג מנסה לטעון ששמרון לא ידע זאת מידיעה אישית – אלא ש"ידיעות אחרונות" הוא ההוכחה הטובה ביותר לכוונותיו של מוזס).

על הפרסומים נגדו, בין היתר ב"ידיעות אחרונות"

הפרסומים ודאי שהשפיעו. אני עמדתי לאורך השנים, הרבה שנים. למדתי שמי שנמצא בסביבת נתניהו צריך להתרגל לזה.

יכולתי נקודתית להצביע על טעויות ודברים שלא נכונים ואין להם קשר למציאות. זה לא גרם לי איזה שהוא זעזוע עמוק או משהו כזה.
בתקופה ההיא מנובמבר 2016 קבעתי עם עצמי החלטה. מנקודת המבט שלי, אין שום דבר, אני לא רב עם התקשורת ולא רב עם אף אחד.
יש חקירה של 3000 שהייתה ידועה מהשנייה הראשונה ואני אעבור אותה בשלום…. חייב לאמר משהו, בתקופה הזו של מ- 16.1 מועד הפרסום של דרוקר ועד פרשת סגירת התיק לא היה לי כעס. רק על פרסומים שקריים.
אבל בגדול הנושא הזה היה מסוקר, פרסמו, לא נראה לי דבר שעיתונות אסור לה. זה לגיטימי, מותר לפרסם. אסור לעבור (את הקווים האדומים).

על ה"תחקירים" נגד נתניהו

יש פה ויכוח. מה שאני אומר, לערוך תחקירים, אנו במדינה דמוקרטית. זה חד צדדי. אבל יש זכות לערוך תחקירים.
השאלה היא העוצמה והכיוון, אם הכיוון מסויים, היקף הפרסום, העוצמה של הדברים, שם בעיני ידיעות אחרונות חרג על פי תפיסתי מהסביר.

על הביטוי "סחיטה" בהקשר של נתניהו

אני את הביטוי "סחיטה" עד כמה שאני מצליח לזכור, בפעם היחידה, אירוע יחיד, עד כמה שזיכרוני אינו מטעה אותי, עד כמה שאני הכרתי, אירוע סחיטה פעם ראשונה זה אותו אירוע המצוי כאן, שיחה מוקלטת עם ארי הרו, זה אירוע יחיד שנתקלתי בו "סחיטה" בהקשר של נוני בידיעות אחרונות.

על הדינמיקה העיתונאית

חוזר שוב, זה תלוי גם במינון, בעוצמה, השאלה איפה מתפרסמים. עמ' 8 למטה או כותרת ראשית. האם עצם הגשת כתב תביעה אזרחית מפורסם בעיתון שזה בסדר או שמים כתב תביעה אזרחי שלם בכמה עמודים בעיתון שישי… נגד העיתון הטענה כפולה.

במישור הציבורי, מפרסמים דבר בלי פרופורציה. הייתה גם שאלת העדר תגובה… אני מאמין ולא זוכר אי פעם שפורסם משהו כזה במדינה.

אחרי שניב סבאג מנסה לצייר אותו כמי שלא אומר אמת

אני מוחה נגד אמירה זו. אומר הדברים למיטב זיכרוני. לא מתוך רצון לייצר מניפולציה. כך אני זוכר הדברים. אולי יש לי טעות אבל אני כך זוכר.

היום אחרי כל הדברים יש לי ספק אחרי כל הדברים שהבאתם בפניי. אבל כך אני זוכר… הזיכרון שלי כפי שתיארתי כאן לאור החקירות, וגם חדד וגם את אז אולי יש לי טעות בזיכרון. אין ולא הייתה שאני אמרתי הדברים, שום כוונה להציג משהו שלא תואם את האמת כפי שאני זוכר אותה. אם אני טועה בזיכרון אז טועה.

בהמשך תיאר שמרון מדוע חשב שנוני מנסה לסחוט את נתניהו, שוב לא מידיעה אישית אלא מתוך דברים שנאמרו לו על ידי נתניהו. אבל גם הקו החקירה הזה הזוי ומנותק. ברור לכל ש"כתבות" ו"תחקירים" כביכול מתפרסמים כדי להלך אימים ובפועל לסחוט את מושאי הכתבות. כך זה עובד, למרבה הצער, בעיתונות הישראלית, בין היתר ב"ידיעות אחרונות".