שלשום בלילה החליט עמית סגל להכריז על "הודעה חשובה" שהוא עומד לבשר אתמול ב-11.
סגל הוא לא פוליטיקאי, הוא לא שר והוא גם לא ראש ממשלה. הוא בסך הכל עיתונאי, עיתונאי מאוד פופולארי אמנם, אבל בסך הכל עיתונאי. עיתונאי שמכריז שמחר ייתן הודעה כזו או אחרת – לא נמצא במקצוע הנכון. רק איש שהכוח וההשפעה העיתונאיים עיוורו וסחררו אותו – מצליח להגיע לרמות כה גבוהות של מגלומניה. רק איש שהתמכר לתשומת לב, 24 שעות ביממה – מסוגל לייצר תרגילי שיווק שמקומם במשרדי יחסי ציבור ובמשרדי הפרסום ולא במקצוע העיתונות.
"ההצהרה החשובה" היתה בסך הכל הוצאת ספר – חלק מהמפעל הכלכלי של סגל – פרשן בערוץ 12, פרשן ב"ידיעות אחרונות", מרצה מבוקש ועכשיו הוצאת ספרים.
שיהיה לו לבריאות, עיני אינה צרה, אבל עם כל כך הרבה עיסוקים – אי אפשר לעשות עיתונות ראויה.
וזה לב העניין: סגל כבר לא עושה עיתונות – הוא עושה פוליטיקה מתוך האולפנים, מתוך הפרשנויות שלו, מתוך ההופעות שלו – והפוליטיקה הזו היא בעיקר מפנקת את בנט.
לא לחינם אני קורא לו "חתן השמחה של ממשלת 'השינוי'". סגל, בשתיקתו, בחוסר היכולת שלו למתוח ביקורת נוקבת על בנט – עושה לו שירות יוצא מן הכלל. אברמוביץ' איתרג את שרון, סגל מאתרג את בנט (יחד עם אברמוביץ').
אני פוגש לאחרונה הרבה אנשים שמרגישים נבגדים על-ידי סגל. כן, נבגדים. שנים הם התמוגגו ממנו, העריצו אותו על הקרבות שסיפק מול אנשי השמאל באולפנים, הם הרגישו שהוא מייצג בשבילם את הימין הלא מיוצג כמעט בתשקורת.
מהרבה בחינות זו היתה אחיזת עיניים וגניבת דעת והקושי של סגל למתוח ביקורת על בנט, למרות מעשיו הנכלוליים, מעידים בעיקר על עצמו.
כמו שבנט קרץ לשמאל, גם סגל קורץ לשמאל, וכמו סגל, גם אביו חגי סגל, עורך מקור ראשון, קורץ כבר שנים לשמאל בעריכת עיתון דמויי "הארץ" – אליטיסטי, פריבילגי, מנותק – וכמובן – בעיקרו רק-לא-ביבי.
הבחירה של סגל לספרו במאייר עמוס בידרמן מעיתון "הארץ" היא סימבולית לקריצה לשמאל. מותר לו, כמובן, לבחור במי שיחפוץ לעבוד איתו, אבל בחירה במי שמאייר חרדים בצורה מאוד מכוערת, על גבול האנטישמית? נו, זה לא מראה על אידיאלים, זה מראה רק על כמיהה למצוא חן – בעיקר מהצד השמאלי.
בידרמן אמר בעבר ש"הדתיים מחזיקים את המדינה בביצים והם סוחטים כספים", הקריקטורות שלו על חרדים מבחילות אבל כמובן שהן תמיד מסתתרות מאחורי הקוד של "אומנות" – כי הסתה, שנאה ורעל כלפי חרדים תמיד אפשר לעטוף ב"הומור" וב"סאטירה".
לציונות הדתית ("הסרוגים") אין הרבה סימפטיה לחרדים – ויש לכך שורשים עמוקים. אין להם גם סימפטיה לליכודניקים (ה"ביביסטים" בלשונם, עוד מוטציה של גזענות) ואין להם בכלל סימפטיה למזרחים ימניים.
למי יש להם סימפטיה? לחברים הפריבילגים שלהם מהשמאל. אלו האליטות שבטוחות שהמדינה רשומה על שמם בטאבו, שהם בנו אותה, המתיישבים מהשמאל והמתיישבים מהימין. אחוות המתיישבים. וכל השאר הם נטל שצריך להדירו.
עמית סגל ונפתלי בנט לא שונים בהרבה: שניהם פריבילגים, שניהם מתנשאים, שניהם מגלומנים, שניהם זחוחים ושניהם בטוחים שאין בילתם.
שניהם הוציאו ספר והיו בטוחים שהם ממציאים את הגלגל, זה בקורונה והשני בפוליטיקה. שניהם מייצגים גם את מפלגת המתנחלים התל-אביבית. סוף סוף שניהם מצאו את מקומם: בחיק השמאל התל-אביבי.
ליאת בן ארי ויהודית תירוש מעכבות את משפט נתניהו והתשקורת שותקת
תארו לעצמכם שפרקליטי נתניהו היו מבקשים לדחות את משפטו בשבוע או שבועיים או יותר. איזו מהומה היתה פורצת! המהדורות היו נפתחות בידיעות דרמטית של גיא פלג ואביעד דליפמן על מריחת הזמן של פרקליטי ראש הממשלה לשעבר.
והנה, אתמול החליטו השופטים לדחות שוב את משפט נתניהו בשבוע אחרי שהפרקליטות, כצפוי, לא עמדה בלוח הזמנים שהוקצב לה לחשיפת הררי החומרים שהוסתרו.
אז ככה: החקירה הנגדית של ישועה שהיתה אמורה להתחדש ב-12.7 תתחדש רק ב-19.7 ומכיוון שפגרת הקיץ מתחילה ב-21.7 עד 5.9 יהיו רק שני דיונים.
חקירתו הנגדית של ישועה תפלוש אם כך לספטמבר ותיארך בסך הכל חמישה חודשים ברוטו.
הפרקליטות משתוקקת לעסקת טיעון אבל תחושתי שהיא יכולה לשכוח מכך. ככל שמתקדם המשפט, מצבה רק נהיה גרוע יותר.
הסתרת החומרים האדירה והעיכוב במשפט נתניהו כמעט ולא מעניין איש בתקשורת, במיוחד לא את אלה שעבדו קשה מאוד בשביל הספינים של הפרקליטות כמעט מדי ערב – בשטיפת מוח מכוערת ושקרית נגד נתניהו.
היא גם לא מעניינת את עמית סגל, שידע בעבר לבקר את הפרקליטות כשזה התאים לו.
ייתכן שזו ההרגשה של משרתי הפרקליטות שהמשימה הושלמה, שנתניהו כבר לא ראש ממשלה, שאפשר לעבור הלאה על דריסת זכויות נאשמים ברגל גסה. ייתכן, אבל בכל מקרה זו לא עיתונות. זו פוליטיקה שמנסה להסתיר מהציבור את האמת רק בגלל שיקולים זרים ולא ממש נקיים.
את הפוליטיקה הזו לא תמצאו בספר של עמית סגל.
אתמול בפייסבוק
10:01
