אתמול פתחתי את עיתון "ישראל היום" ונדהמתי. מילה אחת לא נכתבה בעיתון על התחקיר של אילה חסון על כספי עמותה של רע"מ שמגיעים למשפחות שאהידים, שום מילה על כך שכספי עמותה ישראלית מממנים בעקיפין טרור בעזה.
שמתם לב לזה?
***
למה אין פולו-אפ בעיתון 'ישראל היום' לחשיפה של אילה חסון?
העיתון שמזוהה עם הימין לא טרח לקחת את התחקיר של אילה חסון ולמנף אותו הלאה. בשבילו זה לא היה סיפור מטלטל, זה לא אייטם עיתונאי חשוב.
אם עיתון שנחשב ימני לא עושה זאת, אז מה אנחנו מלינים על שאר כלי התקשורת?
קחו לדוגמא מקרה הפוך: רביב דרוקר מפרסם תחקיר כלשהו נגד הימין, נגד נתניהו, כמו ביבי-טורס, כמו הצוללות, כמו תיק 4000 (כולם התבררו כפייק-ניוז) – אבל כבר בעת השידור ולפעמים לפניו – כל כלי התקשורת מהשמאל התייצבו לצידו, בהדהוד, בליטוף, בקידום.
הם יודעים לעשות את הרעש, החבר'ה מהשמאל.
את משפט נתניהו "ישראל היום" זנח כמעט לגמרי; יאיר אלטמן, כתב המשפט של "ישראל היום", כמעט ולא נוכח בדיונים. הדיווחים דלים, עד בלתי קיימים ונראה שזה ממש לא מעניין את העורך בועז ביסמוט.
משעשע אם כן הכינוי שהודבק ל"ישראל היום" – ה"ביבתון" – אם זה "ביבתון" אז למה הסיקור הזניח של משפט נתניהו?
למה לא סוקרים מדי שבוע לפחות את המבוכות של הפרקליטות ויש כאלה די הרבה?
עזבו לרגע את נתניהו, אבל עיתון בעל אג'נדה ימנית כביכול שלא מטפל בתחקיר מאלף על כספי טרור שמגיעים מישראל לעזה ולא מספק דיווחים שוטפים ורחבים מההתרסקות של תיק 4000 – אז למה נועד עיתון ימני אם לא לאירועים מעין אלה?
כל זה מתחבר להופעות הדי חיוורות של ביסמוט ב"אולפן שישי" בערוץ 12.
מדי פעם יש בינו ובין אמנון אברמוביץ' עקיצות הדדיות שזוכות להד, דבר שטוב להצגה, לרייטינג, אבל לא למהות.
הסך הכל של ביסמוט הוא אנמי.
מהופעה להופעה מתברר שביסמוט הוא עלה תאנה ימני נהדר בשביל הפאנל, שרובו נע בין רע"מ-הרשימה המשותפת (מוחמד מג'אדלה) למרצ-יש עתיד (דנה ויס, אמנון אברמוביץ', רינה מצליח וגיא פלג) כשבתווך עמית סגל שמקפיד כמעט ולא לבקר את בנט.
נשארנו עם ביסמוט, שמשתדל מאוד להיות נחמד, להיות זהיר ומדבר באופן כוללני מדי ולא חד – ולעיתים לא ברור בכלל.
בקיצור, יש איזו מן תחושה שהוא מאוד רוצה להוכיח לפאנל שהוא לא "ביביסט", כאילו שזו איזושהי קללה, דבר שמאפיין מאוד גם את עמית סגל.
תוסיפו לכך את שתיקתו לאחר מופע האימים של דנה וייס נגד ה"ביביסטים" ותקבלו איש שבסך הכל רוצה לחזור הביתה שלום, כדי לחזור בשבוע הבא שוב לאולפן, כאילו חרב אי ההופעה תמיד תלוי על צווארו.
בקיצור ולעניין: זה לא זה. תארו לעצמם, רק תארו לעצמם, אם במקום ביסמוט היתה מופיעה גלית דיסטל אטבריאן – זה היה נראה אחרת לגמרי.
האנמיות של ביסמוט ב"אולפן שישי" מתחברת לאנמיות של "ישראל היום" שהוא משמש כעורכו.
המאבק במערכת המשפט לא נחוש ולא עקבי, משפט נתניהו כאמור נעלם מהרדאר וגם לימין הכלכלי, דבר חשוב מעין כמוהו, אין נוכחות מרשימה בעיתון.
תצרפו לזה את העיתון הימני השני, גם בבעלות משפחת אדלסון ("מקור ראשון"), שהפך בראשותו של חגי סגל למעין פראבדה של בנט – ותקבלו שני עיתוני ימין שלא משרתים את הרוב הימני.
זה לא מקרי שהמעבר של הציבור לצריכת חדשות ומידע דרך הרשתות החברתיות הולך וגובר בשנים האחרונות: הציבור הימני כבר הפסיק להאמין לערוצי השמאל בגלל הטייתם הברורה, אבל הוא הפסיק גם להאמין לחלק מכותבי הימין ולחלק מכלי תקשורת הימין.
עמית סגל, קלמן ליבסקינד, "ישראל היום" ו"מקור ראשון" הם דוגמא טובה לכך.
הם לא משרתים את הרוב הימני, הם משרתים רק את העורכים שלהם.
***
