המסמכים הדרמטיים של פרקליטי מיקי גנור, שכמובן לא פורסמו כמעט בתקשורת, חשפו את השיטה בצורה מדויקת.
זו אותה שיטה שננקטה בתיקי "האלפים" ולכן אין פלא שמדובר בחלק מהתיקים באותם חוקרים – הרי ראש צוות החקירה בתיק הצוללות, יואב תלם, היה גם ראש צוות החקירה בתיק 4000; אורי קנר, החוקר שהאיץ בגנור לחבר את נתניהו לצוללות, היה החוקר שצרח ללא הפסקה על שאול אלוביץ' בתיק 4000.
זו גם אותה פרקליטות מלווה, פרקליטות מחוז ת"א (מיסוי וכלכלה), שבראשותה עמדה אז ליאת בן ארי. לכן, אין זה פלא ואך טבעי הוא שאותם אנשים נוקטים באותן שיטות.
אז הנה השיטה בקליפת אגוז כפי שעולה ממסמכי מיקי גנור:
התקשורת הפכה לסוכנות מודיעין משטרתית
פרקליטי גנור כתבו במסמך שפרשת הצוללות "נולדה ועוצבה" בתקשורת המרכזית וציינו את בן כספית (והיה גם כמובן רביב דרוקר).
זה דומה מאוד לתיק 4000 שנולד ע"י גידי וייץ, ותיק 1000 שנולד ע"י בן כספית שאמר שזה "התיק שלי".
מה שקרה הוא דבר מדהים: החוקרים והפרקליטות לא התבססו בחקירה על ראיות, הם התבססו על כתבות כחומר מודיעיני וראו בו כזה ראה וקדש, כולל תיאוריות מופרכות שלא התחברו כלל למציאות.
למעשה, הפרקליטות והמשטרה היו מן סוג של קבלני ביצוע ל"עיתונאים" עם אג'נדה פוליטית מובהקת לסלק את נתניהו והימין מהשלטון.
איש מהם לא פקפק באמינות המידע ובאינטרסים של אותה חבורה למרות שהאינטרסים שלהם היו גלויים וברורים. אף חוקר ואף פרקליט לא הרים גבה – המטרה הרי קידשה את כל האמצעים.
מחפשים את נתניהו בכל מחיר
כל החקירות נותבו לאיש אחד ולראש אחד – הראש של בנימין נתניהו. כך היה בתיק הצוללות, מה שלא הצליח, וכך היה בתיק 4000 ובתיק 1000. גם כשניסיונות החיבור לנתניהו העלו חרס בתחילת החקירות, אבל החוקרים לא הרפו: הם לחצו, הם איימו, הם שיחקו בזיכרון של העדים, הם הציגו לנחקרים מצגי שווא והם הסתירו מהם מסמכים שלא מתיישבים עם התיזה שלהם.
זה היה, כפי שאמר פילבר, המרוץ למיליון להשגת ראשו של נתניהו. בכל דרך, בכל מחיר, יהא אשר יהא – לא קשור לעובדות.
לכן, זה לא פלא שהמכנה המשותף בתיקי "האלפים" שאין ראיות חפציות לאשמתו של נתניהו. הראיות היחידות הם הבל פה של עדים, לא מגובה בדבר. הבל פה מגומגם, מעורפל, ממש לא חד משמעי.
אישורי יועמ"ש – ליאת בן ארי ושי ניצן צפצפו על מנדלבליט
מה שהקצין לרמת עבירה פלילית מובהקת על חוק יסוד בתיק הצוללות – חקירת ראש ממשלה בפרשה שבה לא היה כלל חשוד וממילא לא ניתן לחקור אותו או עליו קרה גם בתיקי האלפים.
בן ארי דילגה על כמה אישורים ופתחה בחקירות בתיקים הללו בלי שהיה לה אישור ממנדלבליט.
רק לאחר מכן, בחוכמה שבדיעבד, מנדלבליט נתן "אישורים" בדמות כמה שורות בפרוטוקולים שהושחרו ולא בצורה מסודרת.
נוסף על הכל בן ארי לא ביקשה את אישורו לשני מהלכי חקירה משמעותיים ומפוקפקים, כמו תרגיל החקירה לניר חפץ וחקירת מילצ'ן באזהרה בלונדון בחשד לשוחד.
המשמעות היא שבן ארי וניצן לא "ספרו" את מנדלבליט, בין אם היה אדם חלש, בין אם הוחזק בגרונו (פרשת הרפז) ובין אם שניהם.
ניצן ובן ארי זיהו את החולשה הזו היטב ובתיקי האלפים הם תפקדו כמחליטים האחרונים – על פיהם יישק דבר – ואם יש איזושהי בעיה – מנדלבליט יגבה אותם לאחר מעשה.
סחיטה באיומים
אין שום ספק לאחר שלל העדויות של ארבעת עדי המדינה – גנור, חפץ, פילבר וארי הרו – שכולם נסחטו באיומים, כולל איומים על פירוק התא המשפחתי.
הכלי הכי אפקטיבי באיומים היה החרב המתהפכת מעל עדי מדינה בדמות כתב אישום צפוי נגד העדים.
ארבעת עדי התביעה לא ממש התחברו לתזות המדומיינות של הפרקליטות ולכן היה צריך "להפחיד" אותם עם כתב אישום שהתעופף מעל לראשם: אצל גנור זה היה כתב אישום בענייני מס; אצל ארי הרו זה היה כתב אישום בנוגע לחברה פרטית בבעלותו; אצל פילבר זה היה כתב אישום על פעולה לכאורה בניגוד לתקשיר.
היחיד שהאיום אצלו היה מוחשי – הוא ניר חפץ – שהודה בשיבוש הליכי חקירה עם הטלפונים (למרות שגם האישום הזה חלש יחסית – לא היתה אז חקירה).
בכל מקרה, האיום הזה שריחף מעל לראשם של עדי המדינה – אותת להם: או שתשתפו פעולה עם התיזה שלנו או שתחטפו כתב אישום מנופח או מומצא.
כמובן שבחלק המקרים הצטרפו עיקולים כדי להטיל מצור כלכלי על העדים ולדחוק אותם לפינה עוד יותר.
איך אמר פילבר? איזו אלטרנטיבה היתה לי? להילחם במערכת, להמשיך להילחם על חפותי, להתרושש ולחטוף סרטן או "לזרום" עם המערכת.
גנור החליט לשבור את הכלים, צעד אמיץ מאוד, ועל זה הוא ראוי להערכה רבה. הרי המערכת היא מאוד נקמנית, מאוד דורסנית, במיוחד עם מי שחזר בו מהסכם עד המדינה.
סגירת מעגל עם התקשורת
לאורך כל החקירות אותם "עיתונאים" שהזינו לפרקליטות ולמשטרה את ה"מידע המודיעיני" בדמות כתבות מומצאות, מוזנים על ידי המשטרה והפרקליטות בהדלפות פליליות, מגמתיות ושקריות.
הכל במטרה להלך אימים על עדים, ללחוץ עליהם להפוך לעדי מדינה נגד נתניהו ולתאר עד כמה הם בבעיה אם לא יתרצו להפוך לעדי מדינה.
התיאורים הם של תיקים מבטון, ראיות מוצקות ועדים שמחכים בתור כדי להפליל את נתניהו – כל התיאורים הללו לא שיקפו את מה שקרה באמת בחדרי החקירות.
כלומר, יש פה הזנה דו צדדית מסוכנת מאוד לדמוקרטיה – אלו השולטים בברזי המידע מזרימים מידע שקרי למשטרה ולפרקליטות ומקבלים את אותו מידע ארוז בצורת חקירה אפויה והם מהדהדים את האין כלום כ"עבירות חמורות".
זו לא רק רמאות עיתונאית, מדובר פה בסדרה של עבירות פליליות חמורות.
