בסוף השבוע התייחסתי להתנפלות של עמית סגל על תחנת הרדיו "גלי ישראל", בה אני משדר את תוכניתי השבועית "בלי חשבון".
בקליפת אגוז: אני בטוח שהתבטאויות מיותרות בתחנה לא ממש הטרידו את מנוחתו, כאלה הרי יש בשפע בשני מקומות העבודה שלו (ערוץ 12 ו-"ידיעות אחרונות"). מה גם שהשדרן בגלי ישראל הושעה – דבר שאיננו קורה כמעט במקומות העבודה המסיתים מהם הוא מקבל את שכרו.
סגל אף התראיין מדי פעם לתוכניות בתחנה ולא נראה שהתבטאות כזו או אחרת (כמו "נוכל" לבנט!) הפריעה לו.
***
אז מה באמת מפריע לעמית סגל?
סגל, כמו סגל, מוטרד מדבר אחד בלבד: מהביקורת על התנהלותו והתנהלות אביו – הרי יש לו עור דק במיוחד – כי את סגל מעניין דבר אחד ויחיד – סגל עצמו – ושום ערכים אחרים.
מסתבר שהאיש שמיתג את עצמו (בטעות) כ"פרשן הכי משפיע" לא מסוגל להכיל ביקורת, שלי ושל אחרים, ומנסה לחנוק אותה באמצעות השיטה המזוהה עם השמאל: דה-לגיטימציה, הפיכת המבקרים להזויים והטפת מוסר מתוך איזושהי עליונות מוסרית מזויפת.
תן לציבור לשפוט, מר סגל, זו הדמוקרטיה.
אלפי תגובות זה לא "קומץ", מר סגל
באחד הראיונות שלו הוא אמר שהוא לא מתרגש מ"הקומץ" שמבקר אותו – ובכן, מתרגש ועוד איך מתרגש, יוצא מכליו ועוד איך יוצא מכליו – מתרתח עד כדי העפה לאוויר של איומי תביעה.
הבעיה היא שסגל חי בבועת שיכרון הכוח, ההתנשאות והמגלומניה שלו: זה לא "קומץ", זה הימין האותנטי, בן עשרות המנדטים שזיהה את הצביעות שלו, המניפולציות שלו, החפיפניקיות העיתונאית שלו ובמיוחד את איתרוגם של בנט, לפיד וסער על ידו.
99% מהתגובות להשתלחות שלו על "גלי ישראל" היו נגדו. מדובר באלפי תגובות בסך הכל. אלפי תגובות זה לא "קומץ", וזה לא "מיעוט" – זה הימין – וזה ממש לא הימין שסגל מתיימר לייצג.
הוא וחברו קלמן ליבסקינד מייצגים מיעוט זניח, 3-4 מנדטים בקושי, שמתנשא מעל ה"ביביסטים" (ביטוי גזעני שהומצא ע"י השמאל) ומנסה לחנך אותם מחדש. מי שזקוק לחינוך – זה הם עצמם.
שימו לב: מדהים איך בנט וסגל חולקים את אותן תכונות – שיגעון גדלות, נרקיסיזם, אי יכולת קיצונית להכיל ביקורת, אובססיה לתקשורת "חיובית" – אין פלא שסגל כתב שהוא מכיר את בנט כאת כף ידו. מין מצא את מינו.
המניפולציה של עסקת טיעון
אלא שהדבר החשוב והחמור מבחינתו לא קרה השבוע בהשתלחות הילדותית של סגל ב"גלי ישראל". זה היה בקטע אחר שלו ב"נוניתון" ("ידיעות אחרונות").
סגל הוא מניפולטור על והוא אומן בלהכניס דברים שהוא מהרהר עליהם כהרהורם של אחרים.
הוא תיאר, בצורה עקומה ועקלקלה, מצב שבו רז נזרי מתמנה ליועץ המשפטי לממשלה (הוא אחד המועמדים) ואז נרקמת לנתניהו עסקת טיעון שמוחקת את האישום בתיק 2000 ומורידה את סעיף השוחד בתיק 4000, עמדת המקור של רז נזרי בדיונים שקדמו להגשת כתב האישום נגד נתניהו.
סגל, במקביל, מזכיר לא אחת את פרישת נתניהו כאופציה בלי להביא שום תימוכין לכך.
שורה תחתונה: סגל מקדם את האפשרות של פרישה/עסקת טיעון לנתניהו – לא כעובדות אלא כתסריט.
עד כאן לכאורה תסריט לגיטימי – כזה שעלה כבר כבקשה-דרישה אצלו חברו ליבסקינד. אלא שסגל עשה פה טעות אתית חמורה מאוד; הוא כותב את הדברים ב"ידיעות אחרונות" שבו המו"ל נוני מוזס, מואשם בניסיון למתן שוחד בתיק 2000.
המינימום שהיה צריך לעשות סגל, או לפחות העורך שלו – הוא להוסיף גילוי נאות, הנהוג במקרים כאלה, בזה הנוסח: "נוני מוזס, מו"ל 'ידיעות אחרונות', נאשם בניסיון למתן שוחד בתיק 2000" ולתת לציבור הקוראים לשפוט את איכות טיעוניו של סגל, לכאן או לכאן.
דבר אחד בטוח, לא כתסריט ולא כהרהורים: נוני מוזס תלוי מאוד בעסקת טיעון לנתניהו. למרות פרסומים שהיו מגעים לעסקת טיעון בתיק של מוזס, מגעים שהעלו חרס, קשה לי להאמין שעסקת טיעון כזו תצא לדרך עוד לפני שתירקם עסקת טיעון, אם בכלל, לנתניהו (ואני מקווה שלא).
כלומר, ברגע שעסקת טיעון אופציונלית לנתניהו בתיק 2000 תמחק את התיק מבחינת נתניהו, היא תמחק, ככל הנראה, גם את התיק מבחינת מוזס.
לכן, לא חשוב בכלל מה ניסה עמית סגל לומר או למה התכוון. ברגע שלמו"ל שלו יש אינטרס ברור בעסקת טיעון בתיק 2000, הוא היה חייב לציין את היותו נאשם בתיק 2000 כעובדה כדי לתת את הגילוי הנאות לקוראים.
והיתה עוד בעיה: סגל תהה-שאל בטורו:
"עסקת הטיעון חונה כולה אצל שר המשפטים: האם לסיכויים להגיע לעסקה יש משקל כלשהו בהליך מינוי היועץ? ואם כן, איזה?"
סגל שכח לציין עוד פרט מהותי: שר המשפטים הוא גדעון סער, אחד האתרוגים הגדולים של "ידיעות אחרונות" (ושלו).
אני מאוד בטוח שסער רוצה עסקת טיעון למאתרג שלו נוני מוזס.
***
