השבוע הבא במשפט נתניהו יעמוד בסימן הלחצים שהופעלו על עד המדינה ניר חפץ (ויש גם אחרים) עם עדויותיהם של שניים מחוקריו.
למרות שהמשטרה והפרקליטות ממשיכים לטעון שמדובר בתרגילי חקירה לגיטימיים, אין שום ספק שחקירת תיק 4000 היתה מגמתית באופן קיצוני, שמטרתה היתה יצירת יש מאין של ראיות מפליליות כדי להוביל להרשעת נתניהו בכל מחיר.

המגמתיות הקיצונית באה לידי ביטוי, בין היתר, בראיות שנמנעה המשטרה בגיבוי הפרקליטות מלאסוף ולחקור, בשיטות פסולות של חקירה ותשאול – הן כלפי עדים והן כלפי חשודים – וכן בהתעלמות ממידע שנמסר לחוקרים ואשר רלוונטי לליבת החשדות העומדות בלב כתב האישום.

כפי שראינו עד כמה וכפי שנראה בהמשך העדויות אינן נתמכות בשום ראייה חפצית כלשהי (הקלטה או תכתובות), ולא רק שכולן רוויות סתירות מהותיות (ישועה, ברגר, חפץ), אלא שהן עומדות בסתירה לגרסאות קודמות ומפורטות שמסרו עדי המדינה.

שופרי הפרקליטות טוענים שאין בישראל את הלכת 'פירות העץ המורעל' ולכן לא ניתן ליישמה בישראל.
זה לא מדויק, יש הלכה מאוד מפורסמת (הלכת יששכרוב) שמאפשרת לבית המשפט לפסול ראיות במקרים מסויימים, אבל יש פה דבר יותר עקרוני: הרי ברור וברי לכולם, במיוחד לחוקרים ולפרקליטים, כי מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת. על חובה זו – אין ערעור – ובית המשפט העליון עמד על זה אין ספור פעמים תוך שהוא מדגיש את הקשר בין חקר האמת ומיצוי הליכי חקירה לבין זכות הנאשם למשפט תקין והוגן.

הנה כמה ציטוטים ממספר פסקי דין המדברים בעד עצמם.

***

השופט רובינשטיין בפסק דין בילל אלחורטי נגד מדינת ישראל:

"נאמר לא אחת כי בבסיס חובת החקירה, המוטלת על הרשויות, עומדת החובה לפעול לחקר האמת והחובה להביא לדין את האשם האמיתי בביצועה של העבירה. חובת הרשויות למיצוי הליכה חקירה כראוי, מהווה גם חלק מזכות הנאשם למשפט תקין והוגן, בהיותו אמצעי לחשיפת האמת. ברוח זה נפסק כהאי לישנא (ציטוט של אהרון ברק): 'מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להובי לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו'".

פסק דין דמליך תומר נגד מדינת ישראל:

"חקירה המוזנת מהינעלות על כיוון אחד, מהרצון להפליל, בכל מחיר או מתוך אדישות למחיר, חקירה המתעלמת מראיות מזכות או מציבות סימני שאלה של ממש על הראייה המפלילה הקיימת, והמזדקרות נוכח עיני החוקרים, חקירה שמראש מגבילה עצמה לעבודה עם 'אין אחת מכוסה' או עם 'ידיים כבולות מרצון', חקירה המופסקת ברגע שהשיגה את מטרת נעילתה ובטרם מיצוייה לפי אמות המידה שקבעו החוקרים לעצמם – היא חקירה הסוטה סטייה ניכרת מרמת זהירות. ושוב, אן מדובר במחדלי חקירה סתם, או בחוכמה בדיעבד, אלא בהעדפה לא מוסברת של ראיות פגומות או חלשות על פניהן, על פני נתונים זמינים ובולטים בזמן אמת".

בנוגע לקשיים הקיימים בהודאות אשר נגבו מחשודים במהלך חקירותיהם וכן בעדויות אשר הושגו תוך הפעלת לחצים כבדים מצד החוקרים (פסק דין אמג'ד אדריס נגד מדינת ישראל):

"האופן בו נתפסת הודאת חוץ של נאשם כראיה, ובעיקר במהלך חקירה משטרתית, עבר תמורות. דומה כי התהליך עודנו בעיצומו. ראיה זו זכתה בבר לכינוי 'מלכת הראיות'… לצד זאת, התעצמה לאחרונה ההכרה כי ראיה זו עשויה להטעות… לעיתים, אדם מודה במעשה שלא ביצע לא מפני שהוא מרגיש אשם או שמשטרה מפעילה כלפיו לחץ מיוחד, אלא בשל פגם שנפל בדרך בה הנאשם מבין את מצבו.
תובנה זו תואמת את מחקריו של פרופ' דניאל כהנמן, שזכה בפרס נובל תוך פיתוח התובנה שגם אם אדם רוצה להחליט בצורה רציונלית – החלטה זו עלולה להיות פגומה בגלל העדר הבנה מהי ההחלטה הרציונאלית. זאת בין היתר בנסיבות בהן נאשם מוחזק במעצר ונחקר בגין עבירה שהוא חשוד בביצועה, מבלי שמרבית חומר החקירה הוצג בפניו… הדברים הובאו לא כדי לשלול את כוחה של הודאת חוץ של נאשם בהליך הפלילי כראיה קבילה וברמת משקל, אלא על מנת לעמוד גם על חולשתה".

פסק דין ראתא אבו עצא נגד מדינת ישראל:

"המשטרה צריכה להתמקד בחקר האמת ולא בשכנוע חשודים כי ימסרו הודעה מפלילה. בסופו שליום ניתן להתיש כל נחקר ולהביאו לידי מסירת הודעה מפלילה אולם לא בכך חפצה שיטתנו המשפטית. חקר האמת משמעו, בין היתר, השגת אובייקטיביות ופוזיטיביות, איתור עדי ראיה וגילוי ממצאים פיסיים…".

פסק דין מדינת ישראל נגד ד"ר איתמר בורוביץ':

"טענותיהם של המערערים על אודות פגמיה של החקירה… נמנות עם סוגי הטענות שככלל ראוי לבוחנן לאורם של שני מבחנים נפרדים: עניינו של האחד הוא בהשאלה, אם לנוכח הפגמים שבהם לקוי הליכי החקירה היה זה מוצדק והוגן לפתוח (או להוסיף ולנהל) את ההליך הפלילי נגד המערערים; ואילו עניינו של השני הוא שאלה, אם ועד כמה השפיעו פגמי החקירה על הוכחת העבירות שיוחסו למערערים ברמת הנדרשת בפלילים. יושב-אל-לב כי המדובר בשני מסלולי בחינה נפרדים, שנועדו לקדם תכליות ערכיות שונות: המבחן הראשון נועד לקדם אינטרסים ציבוריים רחבים הקשורים בניהולם של הליכים פליליים, כצדק והגינות. בגדרו של מבחן זה פועלת, בין היתר, ה'הגנה מן הצדק'… ואילו ביסוד המבחן השני – המבוסס על דיני הראיות – ניצב אינטרס ציבורי מרכזי אחד, והוא חקר האמת".

ולעניין תיק 4000: לאור מגמתיות החקירה ולחציה היה ראוי לתת עדיפות לראיות חיצוניות ואובייקטיביות לשם הוכחת העבירה, או לכל הפחות לתמוך הודאות אלה בראיות חפציות שונות, דבר שלא נעשה בתיק 4000.
הרי חקירת המשטרה חטאה, כבר בראשיתה, בהתנהלות מוטה ובררנית באופן שלא מותיר מקום לספק כי מטרתה היתה להפליל את נתניהו בכל מחיר.
כבר אחרי 8 עדים אפשר לראות שמהימנות עדי התביעה מפוקפקת מאוד והם אינם מוכיחים דבר.

השורה התחתונה: שיקולי צדק והגינות אינם מותירים מקום לספק כי המשטרה בגיבוי הפרקליטות היתה צריכה להפסיק לנהל את החקירה מיד כשנתגלה בפניה כי "האירועים החריגים" בהם מואשם נתניהו מתקיימים ביתר שאת גם ביחס לחברות וגופי תקשורת אחרים ולמעשה אינם חריגים כלל, ובוודאי שאינם פליליים.

***

אתמול בטוויטר ובפייסבוק של אלי
11:14 -> 11:34 -> 14:04 -> 14:37 -> 19:16 -> 20:40 -> 22:31