מאמרים

10 הסיבות למה הפרקליטות היא הגוף המושחת בישראל

התקפות פראיות על שופטים, צפצוף על בתי משפט, יחסי תן וקח עם פוליטיקאים, שחקנים במגרש הפוליטי, יחסי תן וקח עם התקשורת, הדלפות פליליות, איומים וסחיטה באיומים, מינויים של אנשים "באותו ראש", ציפוף שורות: אין לקיחת אחריות, הכלי האפקטיבי: מרמה והפרת אמונים

1. התקפות פראיות על שופטים

זה אולי אחד הדברים הכי פחות בולטים והכי פחות מתוקשרים בדרך עבודתה של הפרקליטות, אבל דווקא אלו שרואים בביקורת על הפרקליטות כערעור הדמוקרטיה, עוסקים באינטנסיביות די רבה בהתקפות אנונימיות על שופטים שפסיקותיהם לא מתיישרות עם קו המחשבה של הפרקליטות.

בשקט-בשקט, מאחורי הקלעים, אנחנו רואים כיצד שליחי הפרקליטות בתקשורת תוקפים בצורה פראית וקשה שופטים שלתפיסתם לא סיפקו את ה"סחורה" שבפרקליטות ייחלו לה.

ראינו זאת אצל שופטי נתניהו, לאחר שברוך קרא תקף אותם בחריפות ("מנהלים רע את המשפט") והשבוע עם הביקורת על השופטת ד"ר מיכל אגמון גונן, ש"העזה" לא לאשר את הסדר הטיעון המופרך עם יורוקום בתיק 4000.

שלא יהיה לאיש ספק: הקול הוא אמנם קולם של "כתבי" המשפט אבל אלו שמפעילים אותם מאחורי הקלעים הם אנשי הפרקליטות.
האבסורד הוא שאלו שהופכים כל ביקורת על מערכת המשפט להרס של הדמוקרטיה, הורסים אותה בעצמם באמצעות הבובות על חוט שהם מפעילים בתקשורת.

2. צפצוף על בתי משפט

כחלק מתפיסת הכוח הבלתי מוגבלת והמחשבה שבלאו הכי חלק גדול מהשופטים הם יוצאי פרקליטות, מרשה לעצמה הפרקליטות לצפצף על החלטות בתי משפט, לעגל פינות ואף לשקר לבג"ץ (למשל, בפרשה האחרונה של מעון ראש הממשלה ברעננה).

אני רואה את זה היטב במשפט נתניהו: הן ליאת בן ארי והן יהודית תירוש מתנהלות כאילו השופטים בכיסן – ולכן מרשות לעצמן לצפצף את החלטותיו.
למשל, ההמלצה של השופטים לפתוח בחקירת ספין התכשיט של שרה נתניהו. בן ארי היא זו שעודדה את צוותי ההגנה להגיש תלונה למנדלבליט ("תבחנו אותנו") ומאז חלפה קרוב לחצי שנה ושום דבר לא נבדק ולא נחקר.

כשתירוש ובן ארי לא היו מרוצות מאופן החקירה של צוותי ההגנה הן שלחו את כתבי החצר שלהם להשתלח בצורה קשה בשופטים, והעבירו להם מסר שהם נכנעים לצוותי ההגנה וגורמים למריחת המשפט
זמן קצר לאחר מכן הפרקליטות היא שזו שמרחה את הדיונים בעיכוב תשובתה בפרשת פגסוס ובקשה להפסקת דיונים בגלל מגוון סיבות אחרות (מחלות והשתלמויות).   

3. יחסי תן וקח עם פוליטיקאים

פוליטיקה ומשפט מתערבבים יחדיו וכל מי שמנסה לאמר שמערכת המשפט מתרוממת מעל הפוליטיקה מיתמם במקרה הטוב או משטה בציבור במקרה הרע.
פוליטיקה ומשפט מתערבבים בחקיקה, מתערבבים במינויים ומתערבבים גם בחקירות, בין אם בפתיחתן ובין אם בסגירתן. העובדה שמערכת המשפט  (במיוחד היועמ"ש והפרקליטות) מתעקשת לא להכיל שרי משפטים שמוגדרים על ידה "לעומתיים" מדברת בעד עצמה וממחישה את שלטון הפקידות המשפטית.

זה הרי ברור: מערכת המשפט מעדיפה שרי משפטים ש"יזרמו" איתה הן בחקיקה והן במינויי שופטים או מינויים בכירים אחרים במערכת המשפט.
ה"עדיפות" זו, למרבה הצער, מתורגמת לחקירות מואצות נגד פוליטיקאים הנחשבים למבקרי מערכת המשפט ולעצירת חקירות אצל אלו ש"זורמים" (או בלשון אחרת, מוחזקים בגרונם). גדעון סער, למשל. בני גנץ, למשל.
לעומת זאת, החקירות נגד נתניהו נפתחו אוטומטית כמעט על כל מידע שמגיע לשולחנה של הפרקליטות-משטרה.

4. שחקנים במגרש הפוליטי

זה הדבר הכי חמור שהתפתח עם השנים בנוגע לפרקליטות – שמתנהלת כמו מפלגה פוליטית למרות שלא זכתה באף מנדט בבחירות.

אין חולק על כך שמרבית עובדי הפרקליטות, במיוחד הבכירים שבהם, נוטים שמאלה במפה הפוליטית. לו היו מציבים קלפי במשרד המשפטים אני מניח שהיה רוב גדול למפלגות מרצ ויש עתיד.
הבעיה היא שזה משפיע ומעצב את השיקולים המשפטיים שלהם בחקירות פוליטיקאים, למרות שהם מכחישים זאת מכל וכל.

גם הפרקליטים הם בסך הכל אנשים וגם הם חיים בתוך עמם. להגיד שהם מתנתקים מהעמדות הפוליטיות שלהם? נו, זה לא רציני.

עובדה היא שהפרקליטות החליטה להגיש כתב אישום תקדימי וחדשני (תיק 4000) נגד נתניהו והיא קידמה ושיווקה אותו בעוצמה רבה באמצעות הדלפות פליליות. עובדה היא שההדלפות הפליליות הללו הלכו וגברו דווקא לקראת מערכות הבחירות (והיו 4 כאלה).

האם זה לא ברור שזו התערבות בוטה במערכות בחירות בניסיון להטות את תוצאותיהן?
פרקליט שמדליף מידע מגמתי בדיוק ערב בחירות לא עושה זאת בשביל לחשוף את האמת ובשביל לקדש את זכות הציבור לדעת, הוא עושה זאת בתקווה שזה ישפיע על החלטות הציבור בבואו לקלפי.

5. יחסי תן וקח עם התקשורת

כל כתב משפטי מתחיל יודע את יחסי הכוחות: אם לא תשתף פעולה עם הפרקליטות, לא תקבל ממנה סיפורים או תדרוכים.
כל ה"כתבים" המשפטיים ניזונים בעיקר מסיפורים שמגיעים מהפרקליטות, להדלפות מחקירות (גם מהמשטרה) או להפניית זרקור לפסקי דין מסויימים.
כל כתב משפטי יודע היטב שאם הוא ימתח ביקורת עקבית על הפרקליטות – הוא לא יזכה לשום סיפור ממנה.

לכן, אנחנו רואים אצל הכתבים המשפטיים התמסרות כמעט מוחלטת למסרים של הפרקליטות (אגב, חלק מההתמסרות היא גם זהות אידיאולוגית) כשמדי פעם צצה לה ביקורת עדינה כדי לצאת חובה, בשביל מראית עין של איזון לכאורה.

צריך להבין: אין פסול בשיח עיתונאי עם הפרקליטות, שיח של תדרוכים, אפילו שיח של סיפורים על פסקי דין מעניינים, אבל יש פסול בתוצאה של היחסים הללו.
לא די בכך שהפרקליטות היא גוף נטול ביקורת (נציבות תלונות על הפרקליטות היא גוף חסר שיניים), כלב השמירה על הדמוקרטיה (התקשורת, כך מכנים אותה) לא מבקר אותה כמעט בגלל אותם יחסי תן וקח.
לכן, נוצר מצב לא בריא שבו גוף שלטוני מרכזי נותר כמעט ללא ביקורת ולכן הוא עושה ככל העולה על רוחו.

בניגוד לשוק הפוליטי, השוק המשפטי הוא מונופוליסטי. כתבים פוליטיים, למשל, יכולים לבחור עם איזה פוליטיקאי לעבוד, כתבים משפטיים לא יכולים לבחור שלא לעבוד עם הפרקליטות.
כך הופכים כלבי שמירה של הדמוקרטיה לכלבי שמירה של הפרקליטות וגם כלבי התקיפה שלה נגד גורמים המבקרים אותה.

6. הדלפות פליליות

איכשהו, באופן אבסורדי, הפכה התקשורת באופן אינטרסנטי את תופעת ההדלפות הפליליות מהפרקליטות ל"נשמת אפה" של הדמוקרטיה.
נהפוך הוא: אין דבר מעוות את הדמוקרטיה מאשר הדלפות פליליות.

ראשית, משום שמדובר בעבירה לכל עניין ודבר. ברגע שפקיד ציבור מוסר מידע שהוא לא מוסמך לתת אותו זו עבירה פלילית שדינה עד 3 שנות מאסר.
שנית, משום שההדלפות הפליליות לא נועדו לשרת או לחשוף את האמת, אלא לעוות את האמת. בחלק גדול מהמקרים מודלפים קטעים מאוד מגמתיים, כמה שורות בלבד, מתוך תמלילים של עשרות אלפי מילים, כשהמטרה היא בדרך כלל חיסולים פוליטיים.

גם אותו עיתונאי שמקבל את ההדלפה הפלילית לא משרת את זכות הציבור לדעת, אלא הוא קודם כל משתף פעולה עם עבירה פלילית ואחר כך גם מעוות את האמת באמצעות ציטוטים מאוד חלקיים ומסולפים.

העובדה ש"כתבי" המשפט והפרקליטות "התמכרו" להדלפות פליליות מראה עד כמה התופעה העמיקה והשתרשה עם השנים, בלי שום נקיטת פעולה כלשהי -למרות ביקורות של בתי המשפט, כולל בית המשפט העליון.

מנדלבליט בכהונתו התחמק שוב ושוב מחקירת ההדלפות בטענות מוזרות של חופש העיתונות וכד', גם כשהיה ברור שההדלפות הגיעו מגורמי אכיפת החוק.

האמת חייבת להיאמר: ההתחמקות של מנדלבליט מחקירת ההדלפות היא מתוך ההבנה שהמדליפים הם – הוא עצמו ובכירי הפרקליטות. אז שמנדלבליט יירה לעצמו ברגל?

7. איומים וסחיטה באיומים

עוד תופעה ממכרת שנולדה מתוך תפיסת הכוח הבלתי מוגבלת של הפרקליטות.

בהגדרה, כוח בלתי מוגבל מביא בסופו של דבר להשחתה של אותו כוח. ולכן, כאשר שליחי הפרקליטות בתקשורת מרשים לעצמם לאיים או לסחוט באיומים פוליטיקאים או עדים, זו תוצאה של השחתת הכוח העצום שבידי הפרקליטות.
ראינו זאת במקרה של נתניהו והאיום שאם לא יגיע להסדר טיעון יישלח לכלא; ראינו את זה אצל עד המדינה שלמה פילבר, שאם לא יתיישר, יחטוף כתב אישום וגם הוא יגיע לכלא.
ראיתי את זה במו עיניי במהלך הדיונים בעדות פילבר, כאשר יהודית תירוש לא הפסיקה להלך אימים על עד המדינה ולא איפשרה לו לסטות במילה אחת ממה שאמר במשטרה.

למרבה הצער האיומים הללו והניסיון לסחוט באיומים פוליטיקאים, חשודים ועדים – הפכו לכלי פעולה שגרתי של הפרקליטות.

8. מינויים של אנשים "באותו ראש"

שיטת המינויים בפרקליטות אינה מאפשרת מינויים חיצוניים, לא מהסקטור הפרטי ולא מהסקטור הציבורי שאינו משרד המשפטים.
השיטה הזו גורמת לשתי תופעות: הראשונה, למינוי אוטומטי של אנשים שנחשבים ל"אנשי שלומנו", שנמצאים "באותו ראש". נכון, יש מכרזים, אבל בסופו של דבר הם תפורים. כשפרקליט המדינה עושה יד אחת עם הוועד ונציגיו ועם נציגי שירות המדינה – התוצאה הסופית היא בדרך כלל מינוי לשביעת רצונו של פרקליט המדינה.
התופעה השנייה – הנצחת הבינוניות, וזה תופעה כללית בסקטור הציבורי. לא האנשים המוכשרים עולים בסולם הדרגות, אלא האנשים שמיישרים קו עם המערכת ושלא מאיימים על הקיבעון המחשבתי.

לכן, זה לא מפליא שקרוב ל-30 פרקליטים ישבו לסיעור מוחות בתיקי נתניהו ולבד מאחד (רז ניזרי), איש מהם לא ראה פסול בהגשת כתב אישום חדשני עם ראיות נסיבתיות נגד ראש ממשלה מכהן.

התופעה הזו של עדריות ומונוליטיות מחשבתית היא אחת הסכנות הגדולות של הפרקליטות. אין פלורליזם מחשבתי, יש משטרת מחשבות ומי שלא מתיישר ממודר, מנודה ובסופו של דבר נבעט החוצה.
פרקליטים ופרקליטות שלא מאושרים מדרכה של הפרקליטות פוחדים לדבר על כך בפומבי פן יבולע להם וימררו להם את החיים.

אי אפשר שלא להבחין בתופעת הבינוניות במשפט נתניהו: עו"ד בעז בן צור ועו"ד ז'ק חן גדולים בכמה מידות על יהודית תירוש, ליאת בן ארי וצוותי הפרקליטות. אין מה להשוות.

9. ציפוף שורות: אין לקיחת אחריות

המילה "אחריות" זרה לחלוטין לפרקליטות. אין "סליחה, טעינו", אין הפקת לקחים על טעויות ובטח לא תשלום על טעויות.
אני לא מתכוון לטעויות שמתרחשות בכל גוף, ע"י כל בן אנוש, כי זה הטבע האנושי. אני מתכוון לטעויות פטאליות הנוגעות לגורלם של אנשים ולזכויות אדם.

כיוון שהגבולות מטשטשים בעקבות הכוח העצום והידיעה שהפרקליטות היא מעל לחוק, לא פעם אנחנו רואים התנהלות שגובלת בפלילים – שבמקרים דומים אותם פרקליטים מגישים עליהם כתבי אישום נגד אנשי ציבור.

בפרקליטות נוהגים לאמר שהביקורת עליהם מגיעה מבתי משפט, שהם הם הגוף המפקח עליהם, אלא שזה מטעה. אכן, בתי המשפט מותחים במקרים מסויימים ביקורת, אף חריפה, נגד התנהלות הפרקליטות והמשטרה. ביקורת זה יפה, אבל מה קורה בעקבותיה? האם מישהו משלם מחיר על כך? האם פרקליט או פרקליטה פוטרו בגלל שהגישו כתב אישום לא מבוסס? לא, זה לא קורה, הם ממשיכים הלאה וחלקם אף מקודמים.

10. הכלי האפקטיבי: מרמה והפרת אמונים

לפרקליטות יש כלי רב עוצמה נגד פוליטיקאים: סעיף המרמה והפרת אמונים.

אני יכול להבטיח לכם שאם הפרקליטות תסרוק במסרקות ברזל את 120 חברי הכנסת ואת עשרות בכירי הפרקליטות עצמה, היא תוכל להדביק לכל אחד מהם את הסעיף הזה.
מדובר בסעיף אמורפי, כללי ובלי כללים ברורים – שמאפשר לפרקליטות לדחוף לסעיף הזה מכל הבא ליד – ובראשם סוגיית ניגוד העניינים.

לא מעט משפטנים בכירים, גם מהצד השמאלי של המפה, סבורים שהיה צריך למחוק מזמן את הסעיף הזה מספר החוקים.
הדוגמא הטובה ביותר לשימוש בכלי המרמה והפרת אמונים זה נתניהו: בתחילה הוא סולק ממשרד התקשורת בגלל שנחשב "חבר" של אלוביץ', למרות שנפגש איתו מספר פעמים חד ספרתי על פני שנים, ובהמשך הוגש נגדו כתב אישום על סוגיית ניגוד העניינים.

כמובן שהסוגייה הזו לא תופסת אצל בכירי מערכת המשפט עצמם. לדוגמא, מנדלבליט עצמו שבחש במינויו מקורביו במשרד המשפטים; שי ניצן התערב לטובת מקורביו בחקירות (יוחנן דנינו) או דנה נויפלד, לשעבר היועצת המשפטית של משרד התקשורת, שבחשה בסוגיית הסיבים האופטיים, למרות שבן זוגה עסק בכך בסקטור הפרטי.

ועם הכלי רב העוצמה הזה של מרמה והפרת אמונים מנסים לחסל קריירות פוליטיות משיקולים זרים.

מה חדש?