אחד הסיפורים המוזרים ששטחה הדס קליין נוגע לרכישות במזומן של סיגרים.

לטענתה היא רכשה סיגרים עבור נתניהו בעשרות אלפי שקלים מחנות ששמה "קבינט" ושילמה מהקופה הקטנה של מילצ'ן.
כשהשופט בר-עם הקשה עליה שוב ושוב עם תיעוד של הרכישות, היא אמרה שלא מצאה ואי אפשר לקרוא את סרט הקופה.

מה שמדהים הוא שהפרקליטות, באמצעות עו"ד אלון גילדין, סיפקה הסבר שערורייתי להיעלמות של הנהלת החשבונות של "קבינט": לטענת גילדין היא נשרפה או טבעה.
המשמעות היא שאין ממש תיעוד לטענותיה של קליין (לבד מזיכרונה), מה שהופך את כל הראיות לכאורה נגד נתניהו לבדיחה אחת גדולה.

חמור מכך: רכישות של עשרות אלפי שקלים במזומן ללא שום תיעוד מחייבות בדיקה כלשהי של הרשויות, דבר שכנראה לא נעשה.

***

התמליל המלא של חקירתה הראשית של קליין בנושא התשלום במזומן:

קליין: הייתה לנו עוד חנות בהרצליה שאני מצאתי אותה כי חיפשנו פתרונות לסיגרים, קראו לה חנות הקבינט, לא יודעת, קראו לה קודם איזה שם אחר ואנחנו מצאנו, הייתי שם, בתחילה אני קניתי שם, לא הייתי שולחת את יונתן (חסון, הנהג של מילצ'ן), אז בשנים ההם עוד אפילו לא היה לי כרטיס אשראי של ארנון, אז או שהיינו משלמים במזומן שם מקופה קטנה, או שאני שילמתי גם בכרטיס אשראי שלי ואחר כך זיכוי אותי מארנון.

גילדין: שאיך, מה היה קורה עם החנות הזאת? איך הייתם משלמים?

קליין:   הרבה מקופת קטנה במזומן, לא היה לי אז כרטיס אשראי, ולמען האמת גם זה היה שנים שמאוד חששתי מכיוון שזה מ – מאוד מצומצם כזה של אנשים שמעשנים את הסיגרים הספציפיים הלאה וכשהגעתי לחנות הוא נורא רצה, שמו קוקי, אני לא זוכרת את השם משפחה שלו, הוא נורא רצה לדעת למי אני קונה את זה כי הם מכירים את זה, זה כמו מועדון סגור של אנשים שמעשנים את הסיגרים האלה.

גילדין: כשאת אומרת הסיגרים האלה, סיפרת קודם לבית משפט כל מיני.

קליין: הקוהיבה (סוג של סיגר שנתניהו אהב) הזה ה-56, 54, אופן איגל ואני לא מכירה דברים כאלה ולא יודעת, ושאל אותי אז מי מעשן את הדברים האלה? למי את קונה את זה?
ואפילו פעם אחת אמרתי לו לבעלי ואחר כך באתי לארנון ואמרתי לו תקשיב, בעלי עובד עירייה, בחיים שלו הוא לא עישן רבע סיגר בחיים שלו, הוא יהרוג אותי שאני מדברת עליו בכלל, שאני מעזה בכלל לקשור אותו לדברים האלה, גם ככה הוא נגעל, ואז באיזשהו שלב גם, לא אהבנו כל כך את הקוקי הזה, קנינו ממנו אבל פחות סימפתטי את האיש, את המקום, אתה בא לשם זה כמו איזה מאורת זה, מעשנים שם סיגרים, לי זה לא התאים, יונתן גם היה מגיע לשם, לימים יונתן הכיר שם מישהו והיא נהייתה בת זוג שלו, אז הוא היה בא לשם, היא לא ידעה אפילו למי, הוא לא סיפר לה מעולם למי אנחנו קונים, היינו מאוד דיסקרטיים בדבר הזה.

בהמשך, ביום השני של חקירתה הראשית, באותו נושא:

גילדין: עכשיו בואי נדבר, בכל החשבוניות שהעברנו, דיברנו אתמול על ספקים וסיפרת על חנות בשם קבינט שמה שאמרת לבית משפט, השתמשת בהתחלה אפילו בכרטיס אשראי שלך אבל דיברת על קניות במזומן.

קליין: נכון.

גילדין: מהחנות הזאת לא הבאת חשבוניות, אני רוצה רגע שתייחסי, תרחיבי על הקנייה מהחנות הזאת וגם תגידי לבית המשפט למה בחנות הזאת שילמתם במזומן ואולי למה אין לנו חשבוניות?

קליין: אוקי. כשחיפשנו פתרונות לסיגרים.

גילדין:  וגם באיזה שנים זה היה, סליחה.

קליין: אני חושבת, אני לא רוצה לטעות אבל אם תרענן את זיכרוני, אבל אני חושבת שזה סביב שנות ה-2012, 2011 היה גם באחת הפעמים כשהיינו צריכים משהו דחוף יונתן אפילו הגיע לשם אפילו אולי ב-14 או 15 איזה פעם אחת בודדה ולשם כבר העברתי בהעברה בנקאית.
אבל אכן בתחילת השנים הראשונות וכשהגעתי לחנות הזאת והחנות הזאת כפי שכבר אמרתי אתמול היא לא כמו חנות של חינאווי, היא חנות שהיא אך ורק ספציפית לסיגרים.
הגעתי לשם, יושבים שם חבורה של גברים שמעשנים בחנות הזאת, זה היה לי קשה אפילו, אני לא מכירה אבל ידעתי שאני צריכה לעשות את זה ולרכוש, אני רוצה לומר לכם נכנסתי לשם וקניתי בסכומים גבוהים.
הייתה לי בזמנו מכונית גולף, חניתי אותה רחוק כי אמרתי לעצמי המוכר הזה לא יאמין שאני קונה לעצמי עם מכונית צנועה זה היה התחושה שלי, האווירה שם בחנות הזאת. עכשיו, אנחנו קנינו שם.

השופט בר-עם: את?

קליין:   אני, אני. אני אומרת אנחנו כי זה ארנון בשבילי אבל בסדר אני, אני פיזית נכון, נכון. אני הייתי בחנות הזאת מספר פעמים הייתי, קוקי זה בעל החנות, לא יודעת את שמו את שם המשפחה, הייתה שם בחורה, קוקי, לא יודעת אפילו את השם.

גילדין:  אתם תשמעו אותו אחרי הפגרה הוא יבוא להעיד.

קליין:   הייתה שם בחורה בשם עינב סגל אני חושבת,

גילדין:  גם היא עדת תביעה, אלה עדים קצרים.

קליין: על כל פנים אני הייתי נכנסת לחנות הזאת, רוכשת. קוקי שאל אותי כמה פעמים, פעם ראשונה אקראית זה לא עניין אותו אבל אחר כך כשהוא ראה שאני באה וקונה בכמויות כל פעם שאל אותי למי אני קונה?
עכשיו אני לא בטוחה בזה, זאת אומרת אני לא בטוחה במה אני ראיתי אבל עמד שם פסל בחנות של קוקי, ראש של אדם שאני ראיתי בחזות שלו, אולי אני טועה גם, אבל ככה זה לי נראה של מר נתניהו, הפסל, הראש, יש שם פסל ואני אמרתי לעצמי הוא שואל אותי כל הזמן למי אני קונה?
הוא גם אמר לי שהקוטר הזה והגודל הזה וזה, זה מועדון מצומצם של אנשים שמשתמשים בזה בארץ אז למי אני קונה?
זה הטריף אותו ואני אמרתי לו לבעלי, מה אני אגיד? עכשיו אם תכירו את בעלי אז תבינו שרחוק מזרח ממערב זה הוא אבל שילמתי הרבה פעמים במזומן שם מקופה קטנה שלנו ודיווחתי כמובן בקופות הקטנות.

השופט בר-עם: למה שילמת במתכונת הזאת?

קליין:   א. כי עדיין לא היה לי כרטיס אשראי של ארנון ושמה לא רציתי לעשות העברה כי אם אתה עושה העברה אז אתה מיד אומר שזה ארנון מילצ'ן.

השופט בר-עם: למה היה חשוב דווקא פה לשמור שזה לא ארנון מילצ'ן ביחס לאחרים?

קליין:   כי אנחנו מדברים אחר כך על שנים קצת יותר מאוחרות כשהכמויות גדלות וגדלות וגדלות, המאסה גדלה ואנחנו לא יכולים לעמוד בזה בכרטיסי אשראי וגם לא רוצה וגם באיזשהו שלב הבנתי שזה כבר לא כל כך מלחיץ אף אחד, שכבר מדברים על זה פחות בדיסקרטיות, לא, אז אמרתי אם הם לא אכפת להם אז גם לי לא אכפת ואני חייבת לומר, אולי אחר כך אבל בכל מקרה אני גם שילמתי בכרטיס אשראי פרטי שלי וחייבו אותנו אחר כך, החזירו לי אפילו לחשבון הבנק או מקופה קטנה אני כבר לא זוכרת ברבות השנים, אני לא אומר משהו, והרבה פעמים קוקי היה אומר לי שאין כרגע, הוא יכין לי כי אני רציתי רק קופסאות וכפי שאמרתי גם אתמול, הזכרתי שהיו שם גם סיגרים דומיניקנים כי יש לו איזה מפעל שמה ברפובליקה הדומיניקנית.

השופט בר-עם: למי יש מפעל?

קליין:   לקוקי הזה, כך הוא אמר לי והוא המליץ לי לקחת גם כאלה כי הם זולים תרתי משמע, חד משמעית מהאחרים ולקחתי כי שאלתי את ארנון, הוא אמר לי קחי, מה אכפת לך.
קוקי היה נותן לנו גם כמתנות קוצץ ומאפרות ומצית מיוחד לסיגרים וכמובן כמובן שום דבר לא נשאר אצלנו, תמיד העברנו את זה כמתנה, קיבלנו מתנה, העברנו את זה הלאה כמתנה למר נתניהו, לא השארנו אצלנו. זה חנות הקבינט, הרבה פעמים כשלא היה לו מוכן אז אני הייתי משלמת ויונתן היה הולך ואוסף את הקופסאות כשזה מוכן כי לימים הוא גם כבר יונתן, כפי שאמרתי, היא הייתה בת זוג שלו עינב סגל ולכן, ויונתן אז גם אמר לי שהוא מקפיד לא להגיד לה בהתחלה היכן הוא עובד כדי, למרות שהם היו כבר בזוגיות בהתחלה הוא לא אמר לה בדיוק אצל מי הוא עובד כדי שהיא גם לא תקשר ותספר לקוקי.

השופט בר-עם: ובעד הרכישות האלה אין חשבוניות?

קליין:   יש אולי אבל מעטות נדמה לי.

השופט בר-עם: יש סיבה מיוחדת? אמרת ששילמת מזומן.

קליין:   תראה זה היה יוצא סרט כזה מקופה, אתה יודע כמו שאתה קונה בכרטיס אשראי וזה נמחק ויש לדעתי כאלה שבקושי רואים אבל יש כמה.

גילדין:  אני אומר לבית המשפט, אולי אני אשיב בעוד רגע לבית המשפט כי סרטי קופה האלה מחוקים, יש סרט קופה שאני כמעט לא מצליח לקרוא בו כלום אבל,

השופט בר-עם: … צריך להנפיק חשבונית על העוסק, פה אני שואל לא היו חשבוניות?

גילדין:  פה היו מעט מאוד סרטי קופה וגם העוסק עצמו אמר שניזוקה, אתם תשמעו אותו אבל ניזוקה הנהלת החשבונות וטבעה, נשרפה.

השופט בר-עם: באיזה קטע אנחנו מדברים? על איזה כמויות?

גילדין:  מיד אני אשאל. אמרת שקיבלת כל מיני אבל מה סוג הסיגרים העיקרי שקניתם בחנות?

קליין:   שמות אופן איגל, קוהיבה.

גילדין:  מה לגבי פרטגס?

קליין:   פרטגס, כן, פרטגס, קוהיבה, אופן איגל.

גילדין: סיפרת לבית המשפט שבנוסף לסוגים העיקריים קראת להם דומיניקנים סיגרים אחרים, את יודעת איך נתניהו התייחס לסוג סיגרים כזה?

קליין:   לא, אני לא שמעתי אישית שנתניהו לא אהב את זה, ארנון פשוט בא ואמר לי לחדול מלקנות למרות שניסינו אבל הניסיון לא צלח, הוא לא אהב את זה אבל אני שוב אומרת שקוקי אף פעם לא הסכים לתת לנו הנחות ולכן הוא היה כן מצ'פר אותנו בדומיניקנים אז היינו שמים אותם כאקסטרה אבל לא כמותגים שאהבו.
קנינו את המותגים שאהבו ושמנו בנוסף את מה שהוא נתן לנו כמתנות.

גילדין:  מזומן אמרת כאילו, כשקנית במזומן באיזה מידה ארנון מילצ'ן ידע שאת קונה?

קליין:   תמיד, כל ההוצאות שלנו גם של קופה קטנה והרבה פעמים יונתן נמצא אצל ארנון בבית וארנון אומר תיסעו עכשיו לקנות דחוף, שהיא תיסע עכשיו לקנות דחוף. אומר לו אבל אין איתי כסף, אז ארנון אומר לו קח מהכסף שאתם מוציאים לי, לך ותקנה ותמיד אני אמרתי לו תכתוב לו על המעטפה של הכסף למה לקחנו את זה, בשביל מה? ככה אני, אז הרבה פעמים מקופה קטנה שלי. תראו, מדובר באלפים.

השופט בר-עם: אני מניח שאת מקבלת אישור כפי שהעדת שאת מאוד מסודרת בנושאים האלה אז יש רישום של הרכישות, של הכמויות לפחות ביחסים אל מול מר מילצ'ן? כמה נקנה? מתי נקנה? איזה משהו? אין כלום?

קליין:   לא. אני חיפשתי למען האמת את הקופות הקטנות שלי מימי זה ולא מצאתי כי היינו רושמים לו על נייר, לא דו"חות אקסל, היינו כותבים והוא תמיד ידע, הוא תמיד ידע.

השופט בר-עם: זה בסדר שהוא ידע, אני שואל אם אין רישום?

קליין:   לא, לא מצאתי, חיפשתי, כי כתבנו תמיד בטבלה.

השופט בר-עם: אז כל הכמויות שכרגע את מעידה זה מתוך זיכרון?

קליין:   לא, לא, זה לא מתוך זיכרון. אני למשל, לדעתי, אני הערכתי את זה.

גילדין:  השאלה של אדוני היא קונקרטית על החנות הזאת.

קליין:   על החנות הזאת, על החנות הזאת, אני מבינה.

השופט בר-עם: אין חשבוניות לכן אני שואל.

קליין:   אבל אני רק אומר לאדוני שעל ה… של החנות הזאת יש מצבור של ארבעה עדים.

השופט בר-עם: תתקדם.

גילדין:  לא, אז באמת בהמשך לשאלתו של בית המשפט אם את יכולה, דיברת על שלוש שנים בעצם על 2011, 2012, 2013 להעריך בפנינו את ההיקף של הרכישות של סיגרים מחנות קבינט במשך שנה?

קליין:   לשנה? אני יודעת שרכישה שם הייתה תמיד סדר גודל של בין, תלוי, או 2,000, 400, 600 משהו כזה תלוי כמה קופסאות קונים או 5,000 זאת אומרת כפול כאילו אם אני לוקחת שתי קופסאות ואני חושבת שסביב סדרי גודל של בין, סביב 8,000 שקל לחודש, משהו כזה, זאת אומרת שאם בשנה אנחנו מדברים על.

השופט בר-עם: 8,000 שקל בחודש מהחנות הספציפית הזו בתקופה הספציפית הזו רק הסיגרים?

קליין:   כן.

השופט בר-עם: אנחנו מדברים על מאה אלף שקל בשנה מהחנות הספציפית הזו? זה מה שגברתי אומרת?

קליין: הייתי אומרת כדי לא, אני חושבת, אני זוכרת שהחשבונית שאני הייתי משלמת בכרטיס, כששילמתי בכרטיס אשראי שלי זה היה סביב 2,600 שקל ככה אני זוכרת את זה, אני חושבת שיש גם את הכרטיס אשראי שלי לדעתי אז בוא נאמר, נגיד 2,600 או 5,200 אני אומרת, לא, לא, אני אומרת אז בוא נאמר שאם היה חודש, אבל זה ממוצע, זאת אומרת יש חודשים שפחות, יש חודשים שדובי פיינטוך קונה לנו בשדה התעופה, בדיוטי ואתי אז יש לנו עדיין דברים אז אני הייתי משערכת את זה 6,000, 8,000 שקל בחודש, לשנה.

השופט בר-עם: לכן אני שואל, מאה אלף שקל בשנה לצד רכישות מחנויות אחרות? היא אמרה גם 8,000.

גילדין: לא, היא אומרת, אני מרענן את זיכרונה, אני מבקש לרענן את זיכרונה, אני רק אומר 6,000 שקל לחודש זה מספר.

השופט בר-עם: חשבון אנחנו יודעים מר גילדין. זה חשבון פשוט, כל זה רכישות במקביל מחנויות אחרות הרי, היו באותה תקופה גם מיבואנים, ממוכרים, מספקים.

קליין:   היו מדובי פיינטוך ואתי קנר,

השופט בר-עם: רכישות במקביל?

קליין:   כן, אבל כמויות, כן, אבל אתה יודע.

השופט בר-עם: אנחנו מגיעים לסכום של מאות אלפי שקלים בשנה?

קליין:   לא מאות אלפי שקלים, אני לא חושבת. אתי קנר הייתה קונה בבודדים בשדה תעופה, דובי פיינטוך היה קונה בבודדים.

השופט בר-עם: מלבד החנות הזו שאלתי את העדה אם היו רכישות במקביל מספקים אחרים אז אני מדבר בשנה בסך הכל מכל הספקים.

גילדין:  אז הכמות שלהם אדוני יראה בכל הספקים חשבוניות תיעוד לקניות ויראה שבשנים האלה הספקים האחרים הם בכמויות של סיגרים, אני לא מדבר על מוצרי אלכוהול, סיגרים בכמויות, בהיקפים הרבה יותר קטנים וכמו שהעדה אומרת, בית המשפט ייווכח שבשנים מאוחרות הכמויות הם הרבה, 201,4, 2015, 2016 ההיקפים הם הרבה הרבה יותר גדולים, הם מתועדים, ההיקפים גם מתועדים (גילדין משקר, אין תיעוד מסודר).

קליין:   אני מתקנת את אומרת בחישוב שלי אם סיגר עולה 400 ש"ח (שקר, הסיגר של שנתניהו אוהב עולה כ-150 שקל) והמדובר במינימום של עשרה סיגרים לקנייה כי זה מגיע בקופסה ובנוסף היינו קונים עוד לפחות עשרה סיגרים פשוטים אשר מחירם סביב המאה שקל ומשהו מוביל אותנו ל-6,000 שקל בחודש ומתוך שנה שלמה אנחנו קנינו בערך בקפיצות של חודש וחצי ובהתחשב בעובדה שארנון נמצא בקיץ חודשיים וחצי ויש כמה מפגשים עם נתניהו ותמיד אז מגיעים עם שתי חבילות וגם אצלנו בבית של ארנון בבית ינאי תמיד מחכות שתי קופסאות אז זה מוביל אותי ל-42 אלף שקל בשנה שאם אנחנו עושים חישוב זה בערך 6,000 כפול 7 חודשים.

בהמשך מתנהל דיון עם צוותי ההגנה על צורת ההערכה המזורה של קליין ורענון העד שעורכים לה. קליין מתחילה, כהרגלה, להצטדק ולהיתמם:

השופטת פרידמן-פלדמן: על מה בנויה ההערכה שלך לגבי החנות הזאת? את לא זוכרת.

קליין:   לא במדויק, אני לא יכולה להגיד.

השופטת פרידמן-פלדמן: אם מנסים להגיע לאיזושהי שורה תחתונה את לא יודעת להגיד במדויק אבל בכל זאת נתת הערכות, על מה הן בנויות? על הזיכרון? על הפעמים שנסעו, שהלכו לשם? על מה?

קליין:   לא רק על זיכרון, גם על החשבוניות שהיו שם, גם על הזיכרון שלי ששילמתי גם בכרטיס אשראי שלי וגם במזומן.

השופט בר-עם: זה נע בין שלושים לכמעט מאה אלף?

קליין:   לא, אני חושבת שהתחלתי בחקירה הראשונית כשעוד לא היה לי את הזמן לחשוב ולחפש ולהסתכל.

גילדין:  זה  באותה חקירה כמה שורות הלאה, בהתחלה אמרת, ואחר כך אמרת תנו לי לחשוב ואחר כך הערכת ב-42.

קליין:   הציגו לי אולי.

גילדין:  הציגו לה הערכות גבוהות יותר והיא רצתה לרסן, אמרה לא, זה מוגזם ואז זה הגיע להערכה של 42.

קליין:   אני אומרת את האמת כי עדיף לרסן מאשר להגזים.

גילדין:  גב' קליין בית המשפט שואל, ברור שאת לא זוכרת, זה לא הגיוני לזכור לא בחקירה ובטח לא היום כשעברו עוד שנים אבל סדרי הגודל שהערכת בחקירה נראים לך סדרי גודל סבירים?

קליין:   כן. כן.

השופט בר-עם: אז מה  יש בסוף, אני לא מבין המנעד הוא רחב.

גילדין:  היא העריכה את מה שהקראתי לה זה 42 אלף שקל בשנה.

קליין:   כן.