באחד מהדיונים השבוע הטיח עו"ד בעז בן צור ביואב תלם, שהם ישבו בחדרי הבקרה וחיככו ידיהם בהנאה נוכח סבלם של העדים, במיוחד זה של ניר חפץ.
יהודית תירוש התקוממה ואמרה שזו "אמירה מיותרת", ונראה שהיא לקחה את זה באופן אישי.
זו היתה אמירה מוצדקת שפגעה בבטן הרכה של החוקרים והפרקליטים, כולל תירוש. הם הרי צפו מחדרי הבקרה במראות הקשים של חקירות חלק מהעדים, ותירוש עצמה לא נקפה אצבע כדי לשנות את זה. אז מה זה אם לא לחכך ידיים בהנאה?
***
עודף כוח מוגזם לאורך זמן, בלי בקרה ובלי ביקורת, מוביל בסופו של דבר להשחתת הכוח והזה ולמעשים פסולים ועברייניים.
זה בדיוק מה שקרה עם תלם ותירוש. שניהם יושבים בשוויון נפש מול התיאורים קורעי הלב של עדים, מול ההתעללות בהם, מול הסרטונים שמוקרנים באולם. כל מה שיש לתירוש להגיד זה "זו הערה מיותרת". כל מה שיש לתת-ניצב יואב תלם לאמר זה: אולי נאמרה אמירה לא מוצלחת ע"י החוקרים, מוטב אולי שלא תיאמר, צריך לראות את כל הקונטקסט, לקרוא את כל התמלילים, אנחנו אנשים שטועים, אנחנו לא מושלמים, אנחנו בסך הכל אנשים, גם לנו יש זכויות, אני אחראי אבל תשאלו את החוקר, יש גורמים שליוו, אולי הייתי צריך לפקח יותר טוב על התיאום עם רשות ני"ע.
יואב תלם "הפרשן"
לא פעם ולא פעמיים הציב תלם את עצמו בעמדת ה"פרשן", כאילו הוא בא לחלוק עם באי העולם את תובנותיו על מהלכי החקירה בתיק 4000, כאילו הוא לא היה אחראי.
עו"ד בן צור העיר לו שוב ושוב שהכובע הפרשני לא מתאים לאירוע, הזכיר לו שהוא נושא באחריות, אבל תלם היה בשלו: כן, אני אחראי, אבל תשאלו את החוקרים. לוקח אחריות תיאורטית ולא מעשית.
מה שמקומם יותר מכל זו התשובה הלקונית של תלם, כאילו הם פעלו על פי הכללים אלא אם כן מישהו שינה את הכללים ולא אמר להם.
זו אמירה אומללה כיוון שאיש לא שינה את הכללים, אלו פחות או יותר אותם כללים, אותם כללים חלקם בני שנים ארוכות אם לא עשרות שנים, שאיש לא שינה אותם.
מי שהחליט "לשנות" את כללי המשחק זה תלם ותירוש: הם זרקו את כל הכללים ואת כל החוקים לפח ופעלו כאילו אין כללים, אין חוק ואין דין ואין דיין.
הם הפרו את החוק בפעולות החיפוש המיותרות והפולשניות אצל שאול ואיריס אלוביץ', הם הפרו את חוק המעצרים, הם הפרו נהלים על שינה, מזון ואיזוק.
הם הפרו את החוק כשהתערבו במרחב הייצוג של נחקרים, הם ניסו להחליף את עורך הדין ז'ק חן כפרקליטו של אלוביץ' וכשלו, הם ניסו להחליף את עורך הדין של ניר חפץ והצליחו כדי להפוך לעד מדינה.
ואחרי כל שורת העבירות הללו, הפרת הנהלים, לתלם ולתירוש יש את החוצפה לבוא ולאמר לציבור: פעלנו על פי הכללים.
הרי כל אזרח שהיה עובר על החוק בצורה שהשניים האלו עברו, היה מוזמן אחר כבוד לחקירה תחת אזהרה וקרוב לוודאי שהיה מוגש נגדו כתב האישום.
אלא שהכוח להשחית של האנשים האלה גרם להם לחשוב שהם חסינים בפני כל ביקורת או בפני כל חקירה, כי המערכת מצופפת שורות ומגוננת על פרקליטים ושוטרים שסרחו.
הגיע הזמן לשנות
זו הסיבה שצריך לשנות את ה"כלל" והנורמה שהשתרשו עם הזמן – שפרקליטים ושוטרים לא מועמדים לדין על פעולות חקירה בלתי חוקיות.
אם פרקליט או שוטר אחד היה מועמד לדין על פעולות חקירה לא חוקיות ונזרק לכלא, זה היה גורם מתריע לכל החוקרים והפרקליטים המלווים בישראל.
היום המצב הוא שתחושת הכוח הבלתי מוגבלת הזו כוללת גם הגנה אוטומטית מפני העמדה לדין. זה חייב להשתנות ומשפט נתניהו הוא ההזדמנות הכי טובה לשנות זאת.
