כצפוי השבועיים האחרונים במשפט נתניהו, לפני יציאת בתי המשפט לפני פגרת הקיץ, היו מיותרים, בעקבות המלצת השופטים לסגת מסעיף השוחד בתיק 4000.
הפרקליטות מרחה זמן שיפוט יקר כדי להביא לדוכן העדים עוד עדי אווירה מאתר וואלה, בבחינת עוד מאותו דבר.
הרי השופטים כבר שמעו את כל העדים המרכזיים, הן מוואלה והן מתחום הרגולציה, והמליצו לפרקליטות לסגת מסעיף השוחד, אז מה יועילו עוד עדים יחסית זוטרים.
אוקיי, כשמדובר באנשי תקשורת שמגיעים לדוכן העדים, אז זה יוצר עניין תקשורתי, אבל העניין הזה חסר ערך משפטי.
בשבועיים האלה התנהלו אמנם דיונים רשמיים בבית המשפט המחוזי בירושלים, אבל זו היתה בעצם תוכנית ארוכה של 'תיק תקשורת'.
למה ידיעה כזו או אחרת עלתה או דורדרה, מה קרה מאחורי הקלעים, הסכסוכים, הריבים – בקיצור, אחלה חומר רכילותי, אבל תכל'ס, שום דבר חדש או בעל ערך מוסף לעניין המשפטי.
ובכל זאת, כמה נקודות שהתחדדו בשבועיים האלה:
אתר וואלה ו"עיתונאיו"
החומר המודיעיני העיקרי של המשטרה והפרקליטות היתה הכתבה הכוזבת של גידי וייץ מ"הארץ", שכרך בין סיקור אוהד לכאורה בוואלה לנתניהו להטבות רגולטוריות שהעניק לכאורה נתניהו לבזק בשליטת אלוביץ'.
הכתבה הזו היתה בשביל החוקרים והפרקליטים כתורה מסיני.
מה שהביא גידי וייץ היה אוסף של ציטוטים אנונימיים מחבריו השמאלנים בוואלה, ציטוטים מוטים מאוד פוליטיים, שלכולם היה מניע ברור: לתפור תיק לנתניהו, בלי שום ראיות.
רוב המשת"פים של וייץ בתפירת התיק התייצבו בדיוני המשפט כעדי תביעה. כולם, לבד מינון מגל, נעים על הסקלה שבין שמאל "רך" לבין שמאל קיצוני – בקיצור, מתעבים את נתניהו ורוצים בהפלתו
מה שהתברר בדיוני המשפט, גם בשבועיים האחרונים, הוא שהחבורה הזו פעלה בשיטת "חבר מביא חבר" לעדויות. כל אחד המליץ על חבר אחר שיבוא לעדות ויטנף על נתניהו, גם אם בעקיפין, כמי ש"רוחו" מרחפת מעל האתר.
זוכרים את הסיסמאות שנתניהו "ערך" את וואלה, שזה היה "אתר הבית" שלו? אלו שקרים!
החבורה הזו התפארה מעל דוכן העדים ב"ערכים" עיתונאיים וכל המילים היפות והגבוהות האלה אבל חסרות התוכן.
בפועל, לבד מהצביעות, קרה פה דבר חמור מאוד: חבורה של עיתונאים, מוטים מאוד פוליטית, עם להט מסוכן מאוד להדיח ראש ממשלה מכהן, גרמו נזק בל יסולח לאנשים על לא עוול בכפם.
צריך להבין, לבד מנתניהו ואלוביץ' שנמצאים בחזית המשפט, היו עוד שורה של אנשים ששמם הוכתם, שחייהם נהרסו, שהם התרוששו – רק בגלל שחבורת עיתונאים צמאי דם החליטה שיש פה עבירות פליליות.
הם ממש לא דאגו לחופש העיתונות, זה בולשיט! הם דאגו לעשות פה הפיכה שלטונית ומצאו להם פרטנרים נלהבים בדמות שי ניצן, ליאת בן ארי ויהודית תירוש.
אילן ישועה
מה שהיה ידוע בברנז'ה התקשורתית, נחשף בעוצמה רבה בדיוני המשפט: ישועה, מנכ"ל וואלה לשעבר, הוא איש דוחה, אלים, גס רוח אשר שיעבד את האתר לגחמותיו האישיות, הפוליטיות ובמיוחד הכלכליות.
זה בכלל לא סיפור של נתניהו, זה הסיפור של ישועה. אם היה צריך להעמיד לדין מישהו בכל הסיפור הזה – אז אילן ישועה הוא המועמד הראשי.
היו לו אינטרסים כלכליים ברורים, כמו בונוס של 15 מיליון שקל מעסקת יד2, השכר שלו היה תלוי בביצועים שונים של וואלה, הבן שלו עבד בחברה של אילן שילוח – כל אלה אינטרסים אישיים שהועדפו על פני טובתה של וואלה.
וזה רק מחדד את החומרה של מעשי הפרקליטות בראשות ליאת בן ארי ויהודית תירוש: בלהט תפירת התיקים הם לקחו איש מפוקפק מאוד כמו ישועה והפכו אותו למעשה לחסין, לעד מדינה בפועל בלי הסכם רשמי של עד מדינה.
ההערכה שלי, לפי שיטות העבודה של הפרקליטות, שהם החזיקו את ישועה בגרונו. הוא הרי ידע היטב שהוא בסיכון משפטי, ולכן "זרם" עם התיאוריות של הפרקליטות: את מעשיו הפסולים הוא "זרק" על אלוביץ' ונתניהו, למרות שלא דיבר איתו.
כדי להרחיק ממנו את האש – הוא העליל לשווא על אחרים. הפרקליטות ידעה שהוא איש מפוקפק שהתחנף לכל אחד שרק סייע לו – והוסיפו חטא על פשע: הסתרת חומרים מזכים לנתניהו ולאלוביץ' בהתכתבויות שלו עם פוליטיקאים אחרים כמו הרצוג, ליברמן, כחלון ועוד.
מה שנעשה זה פשע על פשע על פשע – וזה אופייני מאוד לתיקי האלפים.
עו"ד בעז בן צור
בן צור נחשב לאחד מעורכי הדין הבכירים בישראל ולא בכדי. נתניהו ידע היטב למה לבקש שיעזוב את מילצ'ן וייצג אותו בתיק 4000 (הבקשה היתה באמצעות לארי אליסון).
תיק 4000, אמרתי זאת מלכתחילה, הוא תיק קל משפטית, תיק שאין בו ראיות כדי להוכיח את אשמתם לכאורה של נתניהו ואלוביץ'. התיק אמנם מורכב בפרטיו, אבל קל להגן פה, כי האמת זועקת מכל מסמך על תפירת התיקים.
אבל, וזה אבל גדול מאוד, לאורך הדיונים הבחנתי שבן צור מעט שחוק, מעט פחות חד ופחות לוחמני עם עדי וואלה מהשמאל.
מי שפיצח את נושא פגישת ההנחיה הוא מי שנמצא מאחורי הקלעים – עו"ד ישראל וולנרמן – שגם נמצא לצידו של עו"ד עמית חדד בתיקי 1000 ו-2000.
מי שנכח באולם ראה היטב כיצד וולנרמן לא מפסיק ללחוש על אוזנו של בן צור במהלך חקירותיו – ממש מנווט ומדריך אותו.
הדעה הרווחת היא שדעותיו הפוליטיות של בן צור נטועות בשמאל – זו כמובן זכותו, אבל השאלה היא אם הפוזיציה הפוליטית שלו מחלחלת לחקירותיו.
בן צור כמובן יכחיש זאת, אבל האיום שלו בזמנו להפסיק לייצג את נתניהו אם הרפורמה המשפטית תתקדם, הוא נקיטת עמדה פוליטית לכל עניין ודבר.
זהו גם מעשה חסר אחריות, במיוחד לעורך דין בכיר. בן צור לא יכול לכרוך ייצוג לקוח מסוים, קל וחומר ראש הממשלה, בכפייה של מהלך שאינו מעניינו.
ההתערבות במרחב הבלעדי של שיקול דעת של ראש ממשלה היא ליקוי מאורות ובן צור כשל פה בצורה חמורה מאוד.
כמי שנמצא אי שם בעמדות הפוליטיות של השמאל, בן צור מייחס חשיבות רבה למה שנכתב בעיתון "הארץ". זה ליקוי מאורות שני, כי "הארץ" על "עיתונאיו" בראשות גידי וייץ תפרו את תיק 4000, קשרו קשר להפיכה שלטונית והרסו חיים של אנשים על לא עוול בכפם.
כמשפטן, בן צור מבין זאת היטב. הוא מבין ש"עיתונאים" בישלו ותפרו את תיק 4000, הבעיה היא שאלו "עיתונאים" מהבית הפוליטי שלו, ולכן הוא מתקשה לצאת חוצץ נגד אותם "עיתונאים". אפשר לראות זאת לא פעם בחקירות הסלחניות שלו את עדי וואלה, כמו דב גיל-הר.
כל אחד ואחד מאותה "חבורה" נושא איתו שנים של גידופים והשמצות נגד נתניהו – אבל בן צור המעיט ערך בזה.
יתר על כן, כשהוא הציג הדלפות פליליות שהילכו אימים על עדים, הוא הקפיד ברוב המקרים לא לנקוב בשמות ה"עיתונאים" כמו אמנון אברמוביץ', גיא פלג, רביב דרוקר ועוד.
במהלך השבוע גם חשפתי שבן צור התנגד בזמנו להעיד את ד"ר יפעת בן חי שגב, אחת מעדות ההגנה המצוינות. הוא טען שהיא עלולה לסכן את נתניהו וגם זה היה צריך להדליק נורות אדומות.
פרפורי הגסיסה של תיק 4000
יהא אשר יהא, תיק 4000 נמצא בשלב פרפורי הגסיסה שלו. עוד עד מוואלה, עוד עד מרגולציה, זה כבר לא ממש משנה.
הפרקליטות תנסה לוותר על כמה שיותר עדים שלא נוחים לה או לא "אמינים" בעיניה (כלומר, לא מיישרים איתה קו).
אמורים להגיע עוד כמה חוקרים שרק יסבכו עוד יותר את הפרקליטות.
תירוש משכנעת את עצמה שעדות נתניהו כעד הגנה תציל לה את התיק. היא חיה בבועה. ספק אם התיק הזה יגיע בכלל לפרשת ההגנה, לשופטים יש כמה תחנות יציאה כדי להגיד לתירוש בהחלטה שיפוטית את מה שהמליצו לה באותה שיחה מדוברת בלשכה: אין לך קייס.
